כׇּל־מוֹצְאֵיהֶ֣ם אֲכָל֔וּם וְצָרֵיהֶ֥ם אָמְר֖וּ לֹ֣א נֶאְשָׁ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר חָטְא֤וּ לַֽיהֹוָה֙ נְוֵה־צֶ֔דֶק וּמִקְוֵ֥ה אֲבוֹתֵיהֶ֖ם יְהֹוָֽה׃ {ס}

כָּל דְאַשְׁכְּחוּנוּן בַּזוּנוּן וְסַנְאֵיהוֹן אָמְרִין לֵית עֲלָנָא חוֹבָא חֲלַף דְחָבוּ קֳדָם יְיָ אִתְרְחִיקוּ מִמְדוֹר קוּדְשֵׁיהּ וְסִבּוּר אֲבָהָתְהוֹן יְיָ:

כל מוצאיהם. ר״ל והיו כצאן התועה ומופקר שכל המוצא אותם יאכלם:

וצריהם. האויבים אמרו לא יהיה לנו אשמה על מה שאנו אוכלים אותם בעבור אשר חטאו לה׳ שהוא נוה ומקוה הצדק כולו והוא תוחלת אבותיהם והוא מילא תקותם ושמו הוא ה׳ המורה שהוא מושל בכל והואיל וחטאו לו ראוים המה לאבדון ולא נאשם בהם:

וצריהם. אויביהם:

נאשם. מל׳ אשמה ועון:

תחת. בעבור:

נוה. ענין מדור ומקוה. מל׳ תקוה ותוחלת:

כל, ועי"ז נעשו הפקר עד אשר כל מצאיהם אכלום להנאתן, וצריהם שהם השחיתו אותם מפני שנאה שלא להנאתם כלל, אמרו לא נאשם בעבור זאת, כי ראוים לכליה תחת אשר חטאו לה', שבזה חטאו בשתים, א. שהוא היה נוה צדק, הנוה מיוחד אל הצאן ובנוה ה' שם שכן הצדק, ב. ושם שכן ה' שהוא מקוה אבותיהם, ר"ל שעזבו הצדק בין אדם לחבירו, ואת ה' אלהי אבותיהם בענינים שבין אדם למקום: