צֹ֤אן אֹֽבְדוֹת֙ (היה) [הָי֣וּ] עַמִּ֔י רֹעֵיהֶ֣ם הִתְע֔וּם הָרִ֖ים (שובבים) [שׁוֹבְב֑וּם] מֵהַ֤ר אֶל־גִּבְעָה֙ הָלָ֔כוּ שָׁכְח֖וּ רִבְצָֽם׃

עָאן מְבַדְרָא הֲווֹ עַמִי מַלְכַיָא טַלְטְלוּנוּן שִׁלְטוֹנַיָא בַּזוּנוּן מִטוּר לְרָמָא גָלוּ אִתְנְשִׂיאוּ מִבֵּית רוּחֲצָנֵיהוֹן:

צאן אובדות. הוא מאמר הנביא בשם ה׳ שאמר הנה עד הנה היו עמי כצאן האבוד מן העדר כי גדוליהם הנהיגום בדרך תועה ועזבום ללכת בדרכי לבם לעלות בהרים ר״ל פנו מדרך ה׳ וגדוליהם התעום ללכת בדרך רע:

מהר. ולכן הלכו מהר אל גבעה ושכחו מקום רבצם ורצה לומר לכן הלכו בגולה על ההרים ונגרשו מארצם:

התעום. מלשון תועה:

שובבום. ענינו ההליכות בדרך הלב כמו מדוע שובבה (לעיל ח׳):

רבצם. ענין מקום שכיבה לנוח כמו כרע רבץ כארי (בראשית מ״ט:ט׳):

צאן (דברי השם) עמי היו דומים כצאן אבדות במדבר שהם הפקר, ומה היתה הסבה לזה, כי רעיהם התעום ועלו על ההרים, ן וההרים שובבו אותם, ור"ל תחילה עבדו ע"א בארצם, ועי"כ הלכו מן ההר אל הגבעה שתחת ההר, ועי"כ שכחו רבצם הקודם, ור"ל שאחר כך עבדו ע"א בארצות אויביהם: