כִּי֩ ק֨וֹל כְּחוֹלָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי צָרָה֙ כְּמַבְכִּירָ֔ה ק֧וֹל בַּת־צִיּ֛וֹן תִּתְיַפֵּ֖חַ תְּפָרֵ֣שׂ כַּפֶּ֑יהָ אֽוֹי־נָ֣א לִ֔י כִּֽי־עָיְפָ֥ה נַפְשִׁ֖י לְהֹרְגִֽים׃ {פ}

אֲרֵי קַל כִּמְעַדְיָא שְׁמָעִית עָקָא כְּאִתָּא דִמְשַׁרְיָא לְמֵילַד בְּכוֹר קַל כְּנִשְׁתָּא בְצִיוֹן דְמִשְׁתַּטְחָא וּפַרְסָא יְדָהָא אָמְרָא וַי כְּעַן לִי אֲרֵי מְשַׁלְהַיָא נַפְשִׁי מִן קֳדָם קָטוֹלִין:

כי קול. שמעתי קול כקול חולה:

צרה. צעקת צרה שמעתי כאשה שמבכרת שחבליה חזקים:

קול בת ציון. והוא הקול של עדת ציון אשר תרבה אמרים כדרך המקונן:

תפרש כפיה. משברת כפיה זה בזה כדרך המצטער:

אוי נא לי. צועקת מר ואומרת אוי עתה לי כי נפשי עיפה בעבור ההורגים אותנו:

כמבכירה. יולדת בכור:

תתיפח. ענין אמירה ודבור כמו ויפח חמס (תהלים כז):

תפרש. מלשון פרוסה ושבירה כמו פרשה ציון בידיה (איכה א׳:י״ז):

נא. עתה עיפה. ענין יגיעה:

להרגים. בא הלמ״ד ובמקום בעבור וכן פתח פיך לאלם (משלי ל״א:ח׳) ור״ל בעבור האלה:

כי, עתה יגיד הנמשל כי בת ציון שהיא נשארה אחר שברחו כל הערים בחשבה כי האויב יחמול על תפארת ציון והדרה ולא ישחיתנה, שגו בזה, כי בעת נבקעה חומת העיר (לקמן נ"א) שזה דומה לאשה היולדת המוציאה מבטנה העצמים אשר בבטן המלאה אז שמענו קול כחולה, והיה עת צרה כאשה המבכירה ללדת, כי ציון לא נכבשה עד עתה, והיתה דומה בזה כמקשה לילד שיצאו מתוכה דמים רבים, כן שמענו קול בת ציון תתיפח ותאמר אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים, כי אז בא לשם נבוזראדן רב טבחים לטבוח טבח רב: