וְאַתְּ הָא מִתְבַּזְזָא מָה אִית בִּיךְ חֵיל לְמֶעְבַּד אֲרֵי אִתְרַחֵיצְתְּ עַל לָבְשֵׁי צִבְעָנִין וְעַל דְמִתַּקְנִין בְּתִיקוּנִין דִדְהַב אֲרֵי תְכַחְלִין בִּצְדִידָא עֵינָךְ לָא לַהֲנָאָה תְּתַקְנִין קָצוּ בִיךְ רַחֲמָךְ מְקַטְלִין נַפְשָׁךְ בָּעָן:
ואת שדוד. אתה יהודה שסופך להיות עשוק ביד האומות:
מה תעשי וכו׳. ר״ל מה תועיל אשר תלבשי מלבושי תולעת שני אשר תקשטי עצמך בעדי זהב אשר תתמידי לצבוע עיניך בצבע הפוך להיות נראית יפה להלהיב לבות הנואפים:
לשוא תתיפי. על חנם עשית עצמך יפה ומהודרת כי החושקים מאסו בך מעתה ומבקשים לקחת נפשך ממך והוא ענין משל לומר מה תתרצי אל העובדי כוכבים בשוחד הנה כל זה לא יועיל לך כי נהפכו לך לאויבים:
שדוד. עשוק:
שני. תולעת שני והוא מין צבע אדומה:
תעדי. מלשון עדי וקשוט:
תקרעי. מרוב ההתמדה לכחול העינים נראה כאלו קורעת פתיחת בית העין:
בפוך. הוא הכחל שצובעין בו העינים וכן ותשם בפוך עיניה (מ״ב ט) לשוא. לחנם:
תתיפי. מל׳ יפה:
עוגבים. חושקים ואוהבי הניאוף כמו ותעגב על מאהביה (יחזקאל כ״ג:ה׳):
