יִרְמְיָהוּ ד׳ · כ״ט

מִקַל פָּרָשִׁין וּדְנַגְדִין בְּקַשְׁתָּא גְלוֹ כָּל יַתְבֵי אַרְעָא עָלוּ לְמֶעְרַק בְּחוּרְשֵׁיָא סְלִיקוּ לְאִטַמְרָא בְּכֵיפַיָא כָּל קִרְוֵיהוֹן שְׁבִיקָן וְלֵית דְיָתֵיב בְּהוֹן אֱנָשׁ:

מקול פרש. מקול קבוצת הפרשים והמורים חצים בקשת יברחו כל אנשי העיר:

באו בעבים. יבואו להסתתר ביערים העבים והמסובכים באילנות:

ובכפים עלו. יעלו בין הסלעים להסתתר שמה:

עזובה. מיושבים ולתוספת ביאור אמר ואין יושב בהן איש:

פרש. כן יקרא רוכב הסוס הרגיל בזה:

ורומה. ענין השלכה וכן ונושקי רומי קשת (שם עח):

בעבים. מלשון עב ור״ל ביערים עבים ומסובכים:

ובכפים. תרגום של סלע היא כיפא וכן חורי עפר וכפים (איוב ל׳:ו׳):

מקול, אחר שחרבו כל הערים סביבות ירושלים וגם ירושלים ובנותיה נסו מפני האויב עוד שגבו את עצמם במצודת ציון, בוטחים בלתי בורחים, עפ"ז מצייר את ציון בתוך הערים החרבות, כעיר שאנשיה רכי לבב ובשמעם קול פרש ורומה קשת אחד ברחו כולם, רק זונה אחת מבטחונה על יפיה נשארה בעיר בחשבה כי האויב הבא יחמוד יפיה ויחמול עליה אומר הלא מקול פרש ורומה קשת, הגם שהוא פרש אחד, והגם שלא ראוהו רק שמעו קולו, זה לבדו מספיק שברחה כל העיר, ולא שברחו על פני השדה רק באו בעבים ביערות העבים המכוסים באילנות, ומשם עלו בכפים שהם סלעים הגבוהים, ולא שישבו שם לפי שעה כי כל העיר עזובה לגמרי באין איש, וא"כ אשאלך את שדוד את האשה השדודה שכבר שדדו כל אשר היה לך ולא נשאר לך רק מלבוש שני ותכשיט ועדי זהב, מה תעשי כי תלבשי שני ותעדי עדי זהב אשר ודאי יקחוהו השודדים, ומה שתקרעי בפוך עיניך בחשבך שתמצאי חן בעיניהם, אני אומר לשוא תתיפי כי בך מאסו העוגבים מה שיבקשו אותך לא את יפיך יבקשו, לא לאהבה רק את נפשך יבקשו להרגך: