כִּ֣י יֶשׁ־י֔וֹם קָרְא֥וּ נֹצְרִ֖ים בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם ק֚וּמוּ וְנַעֲלֶ֣ה צִיּ֔וֹן אֶל־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ {פ}

אֲרֵי אִית אֲרִיכוּת יוֹמַיָא וְסַגִי טוּבָא דַעֲתִיד לְמֵיתֵי לְצַדִיקַיָא דִנְטָרוּ אוֹרַיְתִי מִלְקַדְמִין חוּלְקֵיהוֹן בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל דַהֲווֹ מְחַמְדִין לִשְׁנֵי נֶחֶמְתָא דְאַתְיָן דְאָמְרִין אֵימָתַי נָקוּם וְנִסַק לְצִיוֹן וְנִתְחֲזֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא:

כי יש יום. הנה יום מוכן אשר הצופים העומדים בהרים יקראו בקול קומו ונעלה אל ציון אל ה׳ כי באה הגאולה וחזרה השכינה למקומה לציון:

נוצרים. ענין שמירה ועל הצופים יאמר שדרכם לעמוד במקום גבוה לראות מי ומי הבאים לשמור את העיר מן הנזק:

כי יש יום, שתחת שתחלה היו מעמידים שומרים בהר אפרים בל יעלו ישראל לירושלים, יבא יום שיעמדו נוצרים ושומרים ויקראו קומו ונעלה ציון, וישמרו בהפך שכל אחד יעלה פירות נטע רבעי לירושלים לאכלם שם: