וְאָמַרְתִּ֣י לֹֽא־אֶזְכְּרֶ֗נּוּ וְלֹֽא־אֲדַבֵּ֥ר עוֹד֙ בִּשְׁמ֔וֹ וְהָיָ֤ה בְלִבִּי֙ כְּאֵ֣שׁ בֹּעֶ֔רֶת עָצֻ֖ר בְּעַצְמֹתָ֑י וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל וְלֹ֥א אוּכָֽל׃

וַאֲמָרֵית לָא אִדְכְּרִינֵיהּ וְלָא אֲמַלֵיל עוֹד בִּשְׁמֵיהּ וַהֲווֹן פִּתְגָמוֹהִי בְּלִבִּי כְּאֶשְׁתָּא בַּעֲרָא שָׁטְפִין יַת גַרְמֵי וּלְאֵיתִי לְסוֹבָרָא וְלָא יְכִילִית:

ואמרתי. פעמים רבות אמרתי בלבי לא אזכור בפניהם שם ה׳ על פי ולא אדבר עוד נבואה בשמו:

והיה בלבי. אבל הנבואה היה בלבי כאש בוערת וכנוס בעצמותי:

ונלאיתי. נעשיתי נלאה ועיף לסבול בי הנבואה ולא יכולתי להתאפק לבלי לאמרה:

עצור. כנוס ומאוסף כמו עצרת בוגדים (לעיל ט):

ונלאתי. ענין עייפות ויגיעה כמו העוה נלאו (שם):

כלכל. ענין הסבלה והחזקה כמו ומי מכלכל את יום בואו (מלאכי ג׳:ב׳):

ואוכל. מל׳ יכולת:

ואמרתי, ועי"ז גמרתי בלבי שלא אנבא עוד, לא אזכרנו ר"ל שאשכח מזכרוני מה שאמר לי עד עתה, ולא אדבר עוד בשמו לעתיד לא אלך בשליחות מאתו, אבל (נגד לא אזכרנו) והיה בלבי כאש בערת, (ונגד לא אדבר עוד בשמו) ונלאיתי כלכל ולא אוכל שלא אלך בשליחותו ולא אנבא: