יִרְמְיָהוּ י״ד · ט׳

לְמָה יֵיחוֹל רוּגְזָךְ עֲלָנָא וַאֲנַחְנָא מְטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין וְאַתְּ גִבַּר יָכִיל לְמִפְרַק וְאַתְּ שְׁכִינְתָּךְ בֵּינְנָא יְיָ וּשְׁמָךְ עֲלָנָא אִתְקְרֵי לָא תִשְׁבְּקִינָנָא:

כאיש נדהם. כאיש נבהל שאינו חושש בשום דבר בעבור הבהלה אשר החזיקתהו:

כגבור לא יוכל להושיע. דרך הגבור מאמד ומשער כחו עד כמה הוא וכאשר יבין כי הדבר אשר הדביקתהו הוא רב מכחו ולא יוכל להושיע אז מושך ידו ולא יעשה עוד גבורות וכאומר וכי אחת מאלה הוא בך:

ואתה. הלא אתה שוכן בקרבנו ושמך נקרא עלינו כי אנו נקראים עם ה׳ ולכן אל תעזבנו לבל יחולל שמך כי יאמרו העכו״ם מבלי יכולת העלים עין מעמו:

נדהם. ענינו כמו נבהל ואין לו דומה:

תניחנו. מלשון הנחה ועזיבה:

למה, ונגד חסרון הידיעה, אומר שאתה נדמה כאיש נדהם שבטלו חושיו והרגשותיו ואינו מרגיש מאומה, ונגד חסרון היכולת, אומר למה תהיה כגבור לא יוכל להושיע מן מי שהוא תקיף ממנו, ואתה בקרבנו ה' הוא הפך האורח נטה ללון, ושמך עלינו נקרא הוא הפך מן הגר, כי לא מסרת אותנו תחת המערכת רק אנו תחת השגחתך, (ונגד חסרון הידיעה והיכולת א"צ להשיב) וא"כ אל תניחנו: