יִרְמְיָהוּ י״ב · ו׳

וּדְאַתְּ יִרְמְיָה בְּעֵי עֲלֵיהוֹן רַחֲמִין אֲרֵי יַת אֲחַךְ וּבֵית אֲבוּךְ אַף אִינוּן שַׁקָרוּ בָךְ אַף אִינוּן אֲמָרוּ עֲלָךְ מִילִין בִּישִׁין לָא תְהֵימָן בְּהוֹן אֲרֵי יֵימְרוּן עֲלָךְ פִּתְגָמִין תַּקְנִין:

בגדו בך. והמה לך לאויבים:

קראו וכו׳. אספו קבוצת אנשים לרדוף אחריך:

אל תאמן בם. שכמה אוהבים אותך עם שמדברים עמך דברים טובים ורכים ומהם תקח ראיה לרשעת כל העם הזה ומוסב למעלה לומר בעבור כ״ז נתתי הכח ביד נ״נ להיות מטה זעמי:

מלא. ענין קבוץ כמו קראו מלאו (לעיל ד):

כי גם אחיך ובית אביך שהם הכהנים בני אהרן שהם נמצאים בירושלים גם המה בגדו בך, ולא בסתר כי גם הם קראו אחריך מלא לקבץ את העם עליך להרגך, וגם אם ידברו אליך טובות בפיהם, אל תאמן בם, וא"כ לא תפעל בתוכחותיך גם בירושלים, ולכן עזבתי את ביתי, ואהיה מוכרח להחריב את בהמ"ק, ואת ידידות נפשי לא לבד שעזבתיה, כי מסרתיה בעצמי בכף אויביה, משנאתי אותה, ומבאר הטעם ששנאה תחת אשר אהבה, כי היתה לי נחלתי כאריה ביער, מדמה אותה במשלו כמי שגדל חיות מדבריות לעשות אותם בני תרבות והיה לו ארי בן תרבות שהיה משעשע עמו, אבל כאשר עבר עמו דרך היער נזכר את מעמדו הקודם הפראיי ונתן בקולו על אדונו, (כמ"ש בב"ק ט"ז וסנהדרין ב' שהארי אינו בן תרבות), ור"ל שבמצרים היו במעמד הפראיי רחוקים מדת ומצות, ואני עשיתים בני תרבות ובעלי דת, ובבואם ביער היינו בין האומות שבו אל טבעם הקודם ונתנו קולם על ה' ועל נביאיו להרגם, על כן שנאתיה, ולכן נתתי ידידות נפשי בכף אויביה: