יִרְמְיָהוּ י״ב · ה׳

דְנָא תְיוּבְתָּא לְיִרְמְיָה נְבִיָא עַל בְּעוּתֵיהּ נְבִיָא אַתְּ דָמֵי לְגַבְרָא דִרְהַט עִם רַגְלָאָה וְלָאֵי וְאֵיכְדֵין אַתְּ מְדַמֵי לְמִרְהַט כָּל קֳבֵיל סוּסְיָתָא בְּבִקְעֲתָא וּבְאַרְעָא שְׁלָמָא אַתְּ מִתְבְּטַח וְנָפֵיל וְאֵיכְדֵין אַתְּ מְדַמֵי לְמֶעְבַּד כָּל קֳבֵיל חֵיוַת בְּרָא דִי בְרוֹם יַרְדְנָא וְאִם עַל טַבְוָן דַאֲנָא מוֹטַב לִנְבוּכַדְנֶאצַר מַלְכָּא דְבָבֶל רִגְלָאָה נְבִיָא אַתְּ חָזֵי וּמַתְמֵיהּ וּמִן פּוֹן דְאַחֲזִינָךְ מַה דַאֲנָא עָתִיד לְמֶעְבַּד לְאַבָהָתָךְ צַדִיקַיָא דְמִן עָלְמָא דִרְהָטוּ כְסוּסְוָתָא לְמֶעְבַּד עוֹבָדִין טָבִין קֳדָמַי וְאַף אֲמָרֵית לְהוֹן דְאַיְתֵי עַל בְּנֵיהוֹן בִּרְכַן וְנַחְמָן הָא כְּמַיָא דְנַחֲתִין שְׁטוֹף לְיַרְדְנָא:

כי את רגלים רצתה. לפי שירמיה לא היה עדיין מכיר בפועל מרבית רשעת בני יהודה וירושלים לכן אמר לו במשל הלא התחברת לרוץ יחד עם אנשים הולכי רגל כמותך והנה הם הלאוך כי נעשית עיף ויגע לרוץ בשוה להם:

ואיך תתחרה. איך תתערב להדמות לרוץ יחד עם רוכבי סוסים ור״ל הלא אנשי ענתות המה קרוביך וכמה מהרעות עשו עמך עד שתפחד מפניהם ומה עוד תראה אם תתחבר עם אנשי ירושלים ושריהם כי אז תכיר ברשעתם כפלים מבני ענתות וכאומר ועל כי גדלה רעתם מהצורך הוא להמשיל את נ״נ לבוא עליהם ולהשחיתם:

ובארץ שלום. עתה בא לפרש המשל ואמר בהיותך בארץ שלום בענתות עם קרוביך וכי אתה בוטח בהם שלא יעשו עמך רעה ואיך א״כ תעשה בטחון בגאון הירדן שהוא מעון אריות ור״ל איך תעמוד מול אנשי ירושלים ושרים:

רצתה. מל׳ ריצה ורדיפת ההליכה:

וילאוך. ענין עייפות כמו ומה הלאתיך (מיכה ו):

תתחרה. ענין הדמות וההתערב כמו אל תתחר במרעים (תהלים לו):

בגאון. ענין גבהות ורוממות ורצה לומר ככר המעולה הסמוך לירדן ושם היה מקום האריות כמו שנאמר הנה כאריה יעלה מגאון הירדן (לקמן מט):

כי, (משיב לו ה') מה שאתה חושב שרק אנשי ענתות הם הרוצים להמית אותך, ושבעבורם לבד חרבה הארץ, ושאם יסופו ישמעו ישראל אליך, הוא טעות, נהפך הוא, שאם רצתה את רגלים וילאוך ולא תוכל לעמוד כנגדם, ואיך תתחרה את רוכבי הסוסים הקלים יותר במרוצתם, ר"ל את אנשי ירושלים, ובארץ שלום (אשר שם), אתה בוטח (רצת וילאוך), ואיך תעשה בגאון הירדן, ששם ארץ מסוכנת, ר"ל בירושלים ששם העזות גובר יותר, ורבו עונותיה: