יִרְמְיָהוּ י״ב · ד׳

עַד אֵימָתַי תֶּחֱרוֹב אַרְעָא וְעִשְׂבָּא דְכָל חַקְלָא יִיבַשׁ מֵחוֹבֵי רַשִׁיעַיָא דְיַתְבוּן בָּהּ סַף בְּעִירָא וְעוֹפָא אֲרֵי אֲמַרוּ לָא גְלֵי קֳדָמוֹהִי סוֹפָנָא:

עד מתי. זהו תשובת המקום כאומר הלא הועמד להיות רצועת מרדות על ישראל להיות שבט אפי כי עד מתי תהיה ארצי נשחתה ועשבה יבשה בסבת רשעת יושבי בה וכלתה בהמות ועוף כי לא תרבינה בארצם גמול פשעם באומרם שאני איני רואה אחריתם לדעת מה יהיה בסופם וכאומר וכי כן תהיה ארצי נשחתה עד עולם לכן יבא נ״נ ויגלה אותם מארצם וימורק עוונם וישובו אל ארצם ותהיה אז ארץ חמדה כמאז:

תאבל. ענין השחתה כמו אבלה נבלה הארץ (ישעיהו כ״ד:ד׳):

ספתה. ענין כליון כמו אסף אסיפם (לעיל ח):

אחריתנו. מלשון אחרית וסוף:

עד מתי תאבל הארץ, הלא בעד עונותיהם תאבל הארץ הוא חורבן הדומם ועשב כל השדה ייבש שהוא הצומח, וגם ספתה בהמות ועוף שהוא בע"ח, וכ"ז מרעת יושבי בה, כי אמרו, ר"ל ואל תאמר שבסבת חורבן הארץ ישובו בתשובה, הלא יאמרו לא יראה את אחריתנו, ר"ל שמכחישים ידיעת ה' בשפלים וכ"ש ידיעת העתיד ואומרים שאינו רואה אחריתם להכרית כלל ואין השגחה ושכר ועונש: