כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הַשָּׁמַ֣יִם כִּסְאִ֔י וְהָאָ֖רֶץ הֲדֹ֣ם רַגְלָ֑י אֵי־זֶ֥ה בַ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר תִּבְנוּ־לִ֔י וְאֵי־זֶ֥ה מָק֖וֹם מְנוּחָתִֽי׃

השמים כסאי. איני צריך לבית המקדש שלכם:

כִּדִנַן אֲמַר יְיָ שְׁמַיָא כוּרְסֵי יְקָרֵי וְאַרְעָא כְּבַשׁ קֳדָמַי אֵידֵין בֵּיתָא דְתִבְנוֹן קֳדָמַי וְאֵידֵין אֲתַר בֵּית אַשְׁרָיוּת שְׁכִנְתִּי:

כה וגו'. שב הנביא להוכיח הרשעים:

השמים כסאי. ידענו כי כבוד השם מלא השמים והארץ, והטעם כי מן השמים תבאנה הגזרות על כל העולם כולו, כאשר תצאנה מלפני המלך בשבתו על כסאו:

הדום רגלי. כי ברשותי הוא ושלי, ואחר שהכל שלי, אי זה בית:

ואי זה מקום. כפול בטעם:

השמים כסאי. עתה שב להוכיחם ואמר הלא השמים הוא מקום המכון לשבתי והארץ היא הדום רגלי ואחז במשל מבן אדם היושב על הכסא ורגליו יורדות לנוח על השרפרף:

אי זה בית. מהו הבית אשר תוכלו לבנות לי שיהיה הגון לי לפי רוב גדולתי:

ואי זה מקום מנוחתי. כפל הדבר במ״ש:

הדום. ענין שרפרף הכסא הנתון תחת רגלי האדם כשהוא יושב וכן והשתחוו להדום רגליו (תהילים צ״ט:ה׳):