מִתְעַרְעִין קֳדָמָךְ עוֹבָדֵי אַבְהָתָנָא צַדִיקַיָא דַחֲדִיא לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בִּקְשׁוֹט וּבְזָכוּ בְּאוֹרַח טוּבָךְ וְרַחֲמָךְ הֲווֹ דְכִירִין לִדְחַלְתָּךְ הָא בְּכָל עִדַן דַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָמָךְ עֲלָנָא עַל דְחַבְנָא בְהוֹן בְּעוֹבָדֵי אֲבָהָתָנָא צַדִיקַיָא דְמִן עַלְמָא אֲנַחְנָא מִתְפָּרְקִין:
פגעת. הטעם אם היית כועס, היית פוגע את הצדיקים, כטעם עומד בפרץ (תהלים ק"ו כ"ג), או יהיה פי' פגעת, היית מקבל פיוס הצדיקים, כמו לא אפגע אדם (ישעיהו מ"ז ג', נ"ג י"ב):
וטעם שש, הצדיק שהיה שש בך:
בדרכיך יזכירוך. בדרכים שהורתנו [צ"ל שהורת] לנאמן בית:
[הן אתה וגו']. והנה עתה קצפת אתה ואנחנו היינו חוטאים, או טעמו כשהיית קוצף ואנחנו כבר חטאנו:
בהם. בעבור הצדיקים לעולם הפרת הקצף:
ונושע. והיינו נושעים, והנה נושע על זמן עומד:
פגעת. הנה עתה סלקת ממנו את הצדיקים אשר כל אחד מהם היה שש לעשות צדק כי היה מצפה שתבוא לידו:
בדרכיך יזכרוך. בדרכי רחמיך היו מזכירים אותך בתפלתם הן אתה קצפת. באמת כאשר אתה קצפת עלינו והקצף היה בעבור כי נחטא לך ודוגמתו הקיצותי ואראה (ירמיהו ל״א:כ״ו) ור״ל ההקצה היתה על כי ראיתי:
בהם עולם ונושע. בכל ימי עולם בטחנו בזכותם ובתפלתם והיינו נושעים על ידיהם והלך לו הקצף אם כי בא על החטא ולא שבנו עליו:
פגעת. ענין פגישה לרעה בהכאת נפש כמו וה׳ הפגיע בו (לעיל נג) שש. ענין שמחה:
