חַֽסְדֵ֨י יְהֹוָ֤ה ׀ אַזְכִּיר֙ תְּהִלֹּ֣ת יְהֹוָ֔ה כְּעַ֕ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֖נוּ יְהֹוָ֑ה וְרַב־טוּב֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־גְּמָלָ֥ם כְּֽרַחֲמָ֖יו וּכְרֹ֥ב חֲסָדָֽיו׃

אֲמַר נְבִיָא טִיבוּתָא דַייָ אֲנָא מַדְכַּר תּוּשְׁבַּחְתָּא דַייָ כְּעַל כָּל דְגַמְלָנָא יְיָ וְסַגִי טוּבֵהּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל דְגַמְלִינוּן כְּרַחֲמוֹהִי וּכְסַגְיוּת טוּבֵהּ:

חסדי. אז יודו משכילי ישראל על רוב החסדים שעשה השם עם ישראל בצאתם ממצרים, גם בגלות, ושהושיעם והשיבם אל ארצם:

וטעם תהלות יי. כי מזכיר חסדי השם זאת היא תהלתו:

ורב טוב. תואר השם, שהוא רב טוב:

חסדי ה׳ אזכיר. אמר הנביא אזכיר את ישראל חסדי ה׳ שעשה עמהם אשר מהראוי להרבות תהלות ה׳ כפי הראוי להללו על כל הטובה אשר גמלנו ה׳ ורב הטוב הנתון לישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו ולא בצדקותינו:

גמלנו. מל׳ גמול ותשלום טובה: