וְאֶת־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא־שַׂ֖מְתְּ עַל־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי׃

וְיַת מַן יְצֵיפְתְּ וְקָדָם מַן דְחֵילְתְּ אֲרֵי אַסְגֵית לְמַלָלָא כַדְבִין וּפוּלְחָנִי לָא אַדְכַּרְתְּ וְלָא שַׁוֵית דְחַלְתִּי עַל לִבִּיךְ הֲלָא אֲנָא יְהָבִית אַרְכָּא מֵעַלְמָא דְאִם תְּתוּבִין לְאוֹרַיְתָא וְלִקֳדָמַי לָא תַבְתְּ:

ואת וגו'. למה הוצרכת לדאוג מאויב ולירא מאויב עד שהוצרכת לכזב, ולא זכרת אותי:

הלא אני מחשה. לפי דעתי שהוא פועל יוצא לשנים פעולים, והטעם כי אני משתיק באמת מי שיכזב, כן אני וכן הייתי, ויתכן היות את מי דאגת, מתי יראת ממני, והראשון הוא הנכון, ויש אומרים שטעם מחשה כטעם החשיתי (מ"ב י"ד) שאסבול, כאדם שישתוק:

ואת מי דאגת. ר״ל הנה כ״ז היה בחנם כי ממי פחדת ותיראי אשר עזבת בטחונך בי ולא זכרת אותי ר״ל וכי יש מי בעולם אשר לא תגבר ידי עליו:

לא שמת על לבך. כי טוב לחסות בה׳ וכפל הדבר במ״ש:

הלא אני מחשה. באמת אני משתיק את כל הקמים עליך ומעולם בא הדבר ממני ולא מעזר האומות ועכ״ז לא תיראי מפני כי אם מן הקמים עליך:

דאגת. מל׳ דאגה ופחד:

תכזבי. ענין עזיבת הדבר כמו תהיה לי כמו אכזב (ירמיהו ט״ו:י״ח):

מחשה. ענין שתיקה כמו החשיתי מעולם (לעיל מב):