יְשַׁעְיָהוּ נ״ו · י״א

וְכַלְבַיָא תַקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִשְׂבַּע וְאִינוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא כּוּלְהוֹן גְבַר לְקָבֵל אוֹרְחֵהּ גְלוֹ גְבַר לְמִבַּז מָמוֹנֵהּ דְיִשְׂרָאֵל:

והכלבים עזי נפש. רוב הנפש הנמצא במקרא על הכח המתאוה לאכל, כמו ונפשו מאכל תאוה (איוב ל"ג כ'), והטעם, כי על [צ"ל כל] אלה הכלבים אין בהם תועלת רק יזיקו, כי הם חזקי התאוה, וזאת היא עזות נפש, ולא ישבעו לעולם, והנה הנמשל:

והמה. הטעם הכלבים הנזכרים, הם רועי ישראל שלא ידעו הבין, שם הפועל:

איש לבצעו. מה יועיל לו מאומה כמו מה בצע בדמי (תהלים ל' י'):

[מקצהו]. כל אחד מקצהו:

והכלבים עזי נפש. כמו שהכלבים המה בטבעם חזקי התאוה ואינם יודעים משביעה כי בכל עת יתאוו תאוה:

והמה רועים. וכן השרים ההמה הרועים את עצמם להתענג בתענוגים אינם יודעים בינה להשכיל אשר מי שמשוקע בתענוגים הוא חסר מהם כי בכל עת יתאוה להוסיף וא״כ הוא מאוד מעונה:

לדרכם פנו. כל אחד פונה לדרכו במקום שיוכל לענג נפשו:

איש לבצעו. כל אחד פונה לבצוע בצע:

מקצהו. רצה לומר כולם עושין כן מן הקצה אל הקצה והוא מקרא קצר:

עזי. ענין חוזק:

נפש. ענין תאוה כמו בנפש צרי (תהלים כז):

רועים. מלשון מרעה והוא לשון מושאל על אכילת התענוג:

לבצעו. ענין גזל כמו מה תקות חנף כי יבצע (איוב כ״ז:ח׳):