וְעַד־זִקְנָה֙ אֲנִ֣י ה֔וּא וְעַד־שֵׂיבָ֖ה אֲנִ֣י אֶסְבֹּ֑ל אֲנִ֤י עָשִׂ֙יתִי֙ וַאֲנִ֣י אֶשָּׂ֔א וַאֲנִ֥י אֶסְבֹּ֖ל וַאֲמַלֵּֽט׃ {ס}

נשואותיכם עמוסות משא. רעי שבמעיהם כבדות הם לעמוס כמשא לאדם עיף לפיכך קרסו כרעו יחדיו הקריסה עם הכריעה:

וְעַל עַלְמָא אֲנָא הוּא וְעַד עֲלָם עַלְמַיָא מֵימְרִי קַיָם אֲנָא בָרֵית כָּל אֱנָשָׁא וַאֲנָא בַדְרֵית יַתְהוֹן לְבֵינֵי עַמְמַיָא אַף אֲנָא אֶשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיהוֹן וְאֶסְלַח:

ועד וגו'. דרך משל, מיום שהיו עם השם עד עולם:

אני עשיתי. ישראל, ולא כאלהי בבל, שהבבליים יעשו אלהיהם, ואני אשאם ואמלטם, ולא כמוהם שלא יכלו למלט משא:

ועד זקנה. כמו שנשאתי אותם מעת צאתם מבטן כן אשא אותם עד הזקנה ועד ימי השיבה אסבול אותם על שכמי ר״ל כמו שהייתי בעזרתם מאז כן אהיה עד עולם:

אני עשיתי וכו׳. לא כהפסילים אשר האומנים עשאום ואף המה נושאים אותם וסובלים משאם ובבוא האויב לא יכלו למלט את עצמם כי אני עשיתי את ישראל ואני אשא אותם ואסבול משאם ר״ל אהיה בעזרתם ואמלטם מן האויב בבואו:

שיבה. הוא יותר מהזקנה:

אסבול. ענין טעינת משא וכן יסור סובלו (לעיל י):