שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְכׇל־שְׁאֵרִ֖ית בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הַֽעֲמֻסִים֙ מִנִּי־בֶ֔טֶן הַנְּשֻׂאִ֖ים מִנִּי־רָֽחַם׃

היו עצביהם. צלמי צורתם של בל ונבו היו לחיה ולבהמה נדמו להיות כחיה וכבהמה שמזהימין ומלכלכין עצמן ברעי שלהם:

קַבִּילוּ לְמֵימְרִי דְבֵית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאָרָא דְבֵית יִשְׂרָאֵל דִרְחִימִין מִכָּל עַמְמַיָא וַחֲבִיבִין מִכָּל מַלְכְּוָתָא:

שמעו וגו'. אלהי בבל היו נשואים, ואני אלהי ישראל נשאתי':

מני בטן. מיום שהיו:

שארית בית ישראל. כי עשרת השבטים כבר גלו והיו רובם:

העמוסים. הטעונים עלי מאת צאתם מבטן ולפי שאמר למעלה שהעצבים יהיו עמוסים על הבהמות לזה אחז במשל מהאומן הנושא את היונק שהוא נושאו ואינו נושא ור״ל שהוא מעולם בעזרתם הנשואים וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

שארית. שיור:

מני. מן והיו״ד נוספת:

הנשואים. מל׳ משא:

רחם. רחם האשה: