יְשַׁעְיָהוּ ל״ד · ט״ז

תְּבָעוּ מֵעַל סִפְרָא דַייָ וּבְעוֹ חֲדָא מִנְהוֹן לָא שְׁנָת וְאִתְּתָא לַחֲבֶרְתָּהּ לָא עַכִּיבַת אֲרֵי בְּמֵימְרֵהּ יִתְכַּנְשִׁן וּבִרְעוּתֵהּ יִתְקָרְבָן:

דרשו מעל ספ' יי. רמז לגזרות שמים שהם כתובים באצבע אלהים, והטעם שכל הגזרות תבאנה אל ארץ אדום, גם הם הנכתבות להיות ארץ אדום נוה להן:

כי פי. רמז לגזרות היוצאות מפי השם:

ורוחו. רוח פיו והנה הטעם כפול כמשפט:

דרשו מעל ספר ה׳. דרשו בספר ויקרא בפ׳ שמיני וקראו החיות והעופות הנזכרים שמה ודעו אשר אחת מהנה לא יהיה נחסר מלהיות שמה:

אשה. אחת מהנה לא תחסר את חברתה כי כולן תהיינה שמה:

כי פי. אמר במקום ה׳ הנה פי הוא צוה שיבוא ורוחו של פי הוא קבצן והוא הדבור היוצא בהפחת רוח והוא כפל ענין במ״ש:

נעדרה. ענין חסרון כמו איש לא נעדר (לקמן מ):

פקדו. גם הוא ענין חסרון כמו כי יפקד מושבך (שמואל א כ׳:י״ח):

קבצן. ענין אסיפה: