וְהָיָ֗ה בְּי֨וֹם הָנִ֤יחַ יְהֹוָה֙ לְךָ֔ מֵֽעׇצְבְּךָ֖ וּמִֽרׇגְזֶ֑ךָ וּמִן־הָעֲבֹדָ֥ה הַקָּשָׁ֖ה אֲשֶׁ֥ר עֻבַּד־בָּֽךְ׃

ונספחו. ונוספו וכן ספחני נא (שמואל א ב׳:ל״ו) וכן מהסתפח בנחלת ה' (שם כז):

וִיהֵי בְּיוֹמָא דִינִיחַ יְיָ לָךְ מִצַעֲרָךְ וּמִמַרְוָתָךְ וּמִן פוּלְחָנָא קַשְׁיָא דְאִתְפְּלַח בָּךְ:

והיה. כ"ף מעצבך עם יהודה ידבר. מעצבך בגוף ומרגזך בלב:

והיה ביום. חוזר הוא על מפלת בבל:

הניח ה׳. שיתן לך מנוחה ממה שהיית עד הנה בעצב וברוגז:

ומן העבודה. ויהיה לך מנוחה מן העבודה הקשה אשר מלך בבל עבד בך:

ומרגזך. ענין תנועת החרדה כמו ותחתי ארגז (חבקוק ג):