יְהוֹשֻׁעַ ח׳ · ו׳

הַתִּיקֵנוּ אוֹתָם לְשׁוֹן תִּיק, שֶׁנּוֹצִיאֵם מִתִּיק הָעִיר, דישפורי"ר בְּלַעַז (לְהוֹצִיא, לִשְׁלוֹף). וְיֵשׁ לְפוֹתְרוֹ לְשׁוֹן נְתִיקָה, כְּמוֹ (ירמיהו יב ג): הַתִּיקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה.

וְיִפְקוּן בַּתְרָנָא עַד דְנִגוֹד יַתְהוֹן מִן קַרְתָּא אֲרֵי יֵימְרוּן תְּבִירִין קֳדָמָנָא כִּדְבְּקַדְמֵיתָא וְנִפּוֹךְ קֳדָמֵיהוֹן:

ויצאו. ואז יצאו לרדוף אחרינו:

עד התיקנו. רצה לומר, המנוסה תועיל עד אשר נעתק אותם מן העיר לרדוף אחרינו, כי יאמרו שבאמת בעבור הפחד, נסים הם כאשר במלחמה הראשונה:

ונסנו. ונוסיף לנוס עוד להרחיקם מן העיר:

התיקנו. ענין העתקה והסרה:

השאלות(ו - ח) מה טעם כי יאמרו כי נסים הם, וכפל ונסנו לפניהם? ומה טעם ראו צויתי אתכם?

כי יאמרו. ר"ל בוודאי כי לא ירגישו כי בערמה אנו נסים, כי יתלו אחר שנסנו בראשונה נמוג לבבנו מפניהם ולכן אנו נסים עתה שנית. וסדר דבריו בצלעות מקבילות, שמ"ש עד התיקנו אותם מן העיר, עונה עמ"ש ונסנו לפניהם, ומ"ש כי יאמרו נסים לפנינו הוא עונה עמ"ש ויצאו אחרינו:

ונסנו. ואנחנו נהיה נסים והולכים גם כשיהיו מועתקים מן העיר עד נעתיקם אל המדבר, כדי שיהיה להאורב עת להצית העיר ולהסגיר לפניהם הצד הדרומי כמו שיתבאר: