לִשְׁלֹ֥ל שָׁלָ֖ל וְלָבֹ֣ז בַּ֑ז לְהָשִׁ֨יב יָדְךָ֜ עַל־חֳרָב֣וֹת נוֹשָׁב֗וֹת וְאֶל־עַם֙ מְאֻסָּ֣ף מִגּוֹיִ֔ם עֹשֶׂה֙ מִקְנֶ֣ה וְקִנְיָ֔ן יֹשְׁבֵ֖י עַל־טַבּ֥וּר הָאָֽרֶץ׃

לְמִבַּז בִּזָא וּלְמֶעְדֵי עֲדָאָה לְכַנָשָׁא מַשִׁרְיָתָךְ עַל חָרְבָתָא דְאִתְיַתְבָא וְעַל עַמָא דְאִתְכַּנְשׁוּ מִבֵּינֵי עַמְמַיָא דְאִצְלָחוּ בְּנִכְסִין וְקִנְיָנִין יָתְבִין עַל תּוּקְפָא דְאַרְעָא:

לשלול שלל. תחשוב לשלול שללם ולהשיב ידך לבוא שנית למלחמה על החרבות שנתיישבו מקרוב ולפי שכבר בא פעם בעזרת האויב כמ״ש למעלה לכן אמר להשיב ידך:

מאוסף מגוים. המאוספים מבין העכו״ם ממקום גלותם:

עושה מקנה וקנין. מאספים מקנה בקר וצאן ושאר דברים הנקנים:

על טבור הארץ. על מצוע הארץ וגבהה ולפי שהטבור הוא אמצע הגוף קורא למקום המצוע בל׳ טבור:

עושה. ענין אסיפה כמו ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב):

טבור. הוא השרר ובדרז״ל ופיו סתום וטבורו פתוח (נדה ל) וכן מעם טבור הארץ (שופטים ט):