זְעַ֤ק וְהֵילֵל֙ בֶּן־אָדָ֔ם כִּי־הִיא֙ הָיְתָ֣ה בְעַמִּ֔י הִ֖יא בְּכׇל־נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מְגוּרֵ֤י אֶל־חֶ֙רֶב֙ הָי֣וּ אֶת־עַמִּ֔י לָכֵ֖ן סְפֹ֥ק אֶל־יָרֵֽךְ׃

צְוַח וְאַיְלֵיל בַּר אָדָם אֲרֵי הִיא הֲוַת בְּעַמִי הִיא וְכָל רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל קְטוֹלֵי חַרְבָּא אִתְכַּנְשׁוּ וְאָתוּ עַל עַמִי מִסְחוֹר סְחוֹר בְּכֵן טְפַח עַל יַרְכָא:

זעק והילל. זעק בקול ועשה יללה כי החרב ההיא תהיה בעמי ואף היא תהיה בכל נביאי ישראל הם השרים והמושלי׳:

מגורי אל חרב. אנשי׳ מאוספי׳ בחרב היו עם עמי להכו׳ בהם ולכן הכה בכף על הירך דרך צער ואבל:

והילל. מל׳ יללה:

מגורי. ענין קבוץ ואסיפה כמו אוגר בקיץ (משלי י):

אל חרב. כמו בחרב וכן ואל הארון (שמות כה) ור״ל ובהארון:

את עמי. עם עמי:

ספק. ענין הכאה כמו ויספוק את כפיו (במדבר כ״ד:י׳):

ירך. הוא צד האדם:

זעק והילל בן אדם, צוה לו שיזעק על צד החרב מחודד לטבוח טבח, ושיליל על צד הנמרט שבו אחז את החרב והיא היתה הסבה לכבוש אותם, דהיינו חרב של ישראל עצמם שהרגו זב"ז שהיא הסבה לכל הרעה, ועז"א כי היא היתה בעמי שעקר החרב היתה בעמי, שהיה ביניהם מגן וחרב ומלחמה והכתות הרגו זה את זה וכן היא ( היתה) בכל נשיאי ישראל שהיא החרב שהיתה בין המלך ושריו ובין השם, כי מגורי אל חרב היו את עמי הנשיאים ושרי העם היו הפחד והמגור של החרב, שהם הרבו להרוג בעם והי' ביניהם פחד של חרב הפנימי שהשחיתה בהם יותר ממה שהשחית האויב החיצוני ע"י המצור, לכן ספוק אל ירך, ר"ל שעקר החרב שתספוק ותכה כף עליה, היא החרב הנתונה על הירך ששם תולה החרב (כמ"ש חגור חרבך על ירך גבור), דהיינו חרב של ישראל עצמם שתולה על יריכם היא היא שהשחיתה בם ועליה תספק כפים לקונן וליליל, לא על חרב האויב: