וְאֶל־לֵ֧ב שִׁקּוּצֵיהֶ֛ם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶ֖ם לִבָּ֣ם הֹלֵ֑ךְ דַּרְכָּם֙ בְּרֹאשָׁ֣ם נָתַ֔תִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃

בָּתַר פּוּלְחַן שִׁקוּצֵיהוֹן וְתוֹעֲבָתְהוֹן לִבְּהוֹן טָעֵי פּוּרְעֲנוּת אוֹרְחֵיהוֹן בְּרֵישֵׁיהוֹן יְהָבֵית אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:

ואל לב וגו׳. ר״ל אבל האנשים הרשעים הנשארים בירושלים אשר לבם הולך אל תוכיות השקוצים והתועבות לא ישארו בה לעולם לרשת חלקם כי גמול דרכם אתן בראשם ויגלו ממנה למרק עוונם:

לב. תוכיות הדבר ועקרו יקרא לב וכן בלב ים (שמות טו):

נתתי. כמו אתן כי דברי הנבואה ברורה כאלו כבר נעשתה:

ואל לב, חוזר אל הדבור שדבר אליו בפסוק י"ב (שדבור הזה נפסק באמצע על ידי שפלטיהו מת והנביא זעק וה' השיב לו על צעקתו, וכשגמר התשובה חזר לדבריו הקודמים) שאמר אשר בחקי לא הלכתם, רק אל לב שקוציהם ותועבותיהם לבם הלך לבם הולך לדבק בע"ז שהם שקוצים ובעריות ויתר תועבות, ולכן דרכם בראשם נתתי, שלמתי להם כפי דרכם, והם אשמים בעצמם: