וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

פסוק זה הוא פתיחה לפרשה חדשה: ה׳ מדבר אל משה לאמור, כהקדמה לדיני איסור אכילת חלב ודם הבאים בהמשך. זוהי לשון פתיחה רגילה בתורה, המפרידה בין נושא לנושא ומציינת התחלה של ציווי חדש הנמסר למשה כדי שיאמרנו לישראל. אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו, ״ומליל ה׳ עם משה למימר״, בלא להוסיף ביאור. עיקר עניינו של הפסוק הוא לפתוח את הדיבור הבא, שבו יצווה ה׳ על ישראל בעניין החלב והדם האסורים באכילה, ולסמן את המעבר מתורת השלמים לפרשה שלאחריה.