וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכׇל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכׇל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַיהֹוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ {פ}

הכתוב מפרט מקורות טומאה שאם נגע בהם אדם ואחר כך אכל מבשר השלמים, נכרת מעמו: טומאת אדם, בהמה טמאה, או כל שקץ טמא. פסוק זה משלים את האזהרה שבפסוק הקודם ומונה במפורש את סוגי הטומאה השונים המטמאים את האדם. חזקוני מבאר שהכתוב מדבר בזר, כלומר בישראל שאינו כהן, הנוגע בטומאה, ואוכל את הקודש כשטומאתו עליו, ומקשר זאת לפרשה אחרת המדברת בכהן טמא שאכל קודש. הפסוק מדגיש שוב שאכילת קודש בטומאה, מכל מקור שהוא, גוררת עונש כרת חמור.