אם חשב המקריב בשעת העבודה לאכול מן השלמים ביום השלישי, הקרבן נפסל ונעשה ״פיגול״, ואינו מתקבל לרצון, והאוכל ממנו נושא עוונו. רש״י מבאר שהכתוב מדבר במי שמחשב בשעת השחיטה לאכול את הבשר ביום השלישי, ובכך נפסל הקרבן בשעת הקרבתו למפרע, ולא באכילה שלאחר מכן. אבן עזרא מבאר את המילה ״פיגול״ כלשון תיעוב ומיאוס, כדעת התרגום הארמי, ומביא לכך סמך מלשון ״מרק פיגולים כליהם״. הפסוק מלמד שמחשבה פסולה בשעת העבודה פוסלת את הקרבן כולו.
וטעם המקריב אותו לא יחשב. אחר שיהיו האימורים קרבים לגבוה הנה כל הנשאר קדש וכן אבני המזבח שאחר שהם קדושים אין ראוי שישאר ממנו לחול על כן אבנים שלימות:
פגול. כדברי המתרגם ארמית וכן ומרק פגולים כליהם. ויש שואלים אחר שעלה ריח ניחוח איך לא יחשב והטעם על המחשבה כי משפט השלמים להיות קדש והפגול איננו קדש ועוד בעבור שלא שמר את המצוה יצא שכרו בהפסדו אם הוא שלמים ואם נדר תתחדש עליו עון כנגד הראשון אם לא ישלם נדרו:
עונה תשא. עונש ולא הזכירו הכתוב וכרת על טמא שיאכל בשר קדש:
