וַיִּקְרָא ז׳ · י״ז

וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃

במילים פשוטות

הנותר מבשר הזבח עד היום השלישי נשרף באש. פסוק זה משלים את דין נדר ונדבה שקדם לו: בשרם נאכל ליומיים, ומה שנשאר ליום השלישי אין לאוכלו אלא לשורפו. חזקוני מלמד שפסוק זה הוא ״בניין אב״, כלומר כלל ומקור, לכל הקדשים הנשרפים, שאין שורפים אותם אלא ביום ולא בלילה. אבן עזרא מוסיף שהשריפה נעשית כדרך ששורפים את האימורים, אלא שהנותר אינו נשרף על גבי המזבח עצמו אלא במקום אחר. הפסוק קובע אפוא את זמן האכילה ואת גורלו של הבשר הנותר.
מבוסס על אבן עזרא, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּדְאִשְׁתָּאַר מִבְּסַר נִכְסָתָא בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה בְּנוּרָא יִתּוֹקָד

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

באש ישרף. כאשר נשרפו האימורים רק לא ישרף על גבי המזבח:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ביום השלישי באש ישרף בנין אב לכל הנשרפין שלא יהיו נשרפים אלא ביום.

מקור: ספריא · נחלת הכלל