וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃

הנותר מבשר הזבח עד היום השלישי נשרף באש. פסוק זה משלים את דין נדר ונדבה שקדם לו: בשרם נאכל ליומיים, ומה שנשאר ליום השלישי אין לאוכלו אלא לשורפו. חזקוני מלמד שפסוק זה הוא ״בניין אב״, כלומר כלל ומקור, לכל הקדשים הנשרפים, שאין שורפים אותם אלא ביום ולא בלילה. אבן עזרא מוסיף שהשריפה נעשית כדרך ששורפים את האימורים, אלא שהנותר אינו נשרף על גבי המזבח עצמו אלא במקום אחר. הפסוק קובע אפוא את זמן האכילה ואת גורלו של הבשר הנותר.