וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

הפסוק פותח חטיבה חדשה: ה׳ מדבר אל משה לאמור, לפני פרשת מנחת חביתין של הכהנים. זהו פסוק פתיחה קצר, שבו מוסר ה׳ למשה ציווי חדש. אונקלוס מתרגם ״וידבר ה׳ אל משה לאמור״ - ומליל ה׳ עם משה למימר. הדיבור החוזר לפני פרשה חדשה מציין שכל חטיבה נמסרה למשה בדיבור נפרד ומיוחד. הפסוק פותח את דין המנחה המיוחדת של אהרן ובניו, הקרבה ביום המשחם ובכל יום מצד הכהן הגדול. הפרדת הפרשה בפסוק דיבור עצמאי מלמדת על מעבר לעניין חדש - קרבן הכהנים לעצמם - הנבדל ממנחת ישראל שנתבארה קודם, שכן מנחה זו כליל ואינה נאכלת, כמפורש בהמשך.