וַיִּקְרָא ה׳ · י״א

כי חטאת הוא. וְאֵין בַּדִּין שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ מְהֻדָּר (מנחות ו'):

וְאִם לָא תַדְבֵּק יְדֵהּ לְתַרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ לִתְרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְיַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵהּ דִי חָב חַד מִן עַסְרָא בִתְלַת סְאִין סֻלְתָּא לְחַטָּאתָא לָא יְשַׁוִי עֲלַהּ מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלַהּ לְבֻנְתָּא אֲרֵי חַטָאתָא הִיא

עשירת האיפה. מאכל לאיש אחד ביום אחד:

עשירת האיפה אעפ״‎י שהיא בדלי דלות דיו בכך הואיל ויש ממנה הקומץ אכילה למזבח והנותר אכילה לכהן. חביבה מצוה זו בשעתה שאין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה. וכן בערכין נותן סלע מיד ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא חמשים סלעים.

כי חטאת היא בדין הוא שתהא חטאת טעונה נסכים שלא יהא חוטא נשכר ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר אבל חטאת ואשם של מצורע שאינן באין על חטא דהא איכפר ליה בנגיעה ואינן באין אלא לאכשורי גברא טעונין הם נסכים כמו שדרשו רבותינו ז״‎ל בסוטה בפרק המקנא.