וֶהֱבִיאָהּ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְקָמַ֣ץ הַכֹּהֵ֣ן ׀ מִ֠מֶּ֠נָּה מְל֨וֹא קֻמְצ֜וֹ אֶת־אַזְכָּרָתָהּ֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֑ה חַטָּ֖את הִֽוא׃

הפסוק מצווה להביא את המנחה אל הכהן, והכהן קומץ מלוא קומצו את אזכרתה ומקטיר על המזבח על אשי ה׳, והיא חטאת. רש״י מבאר ש״חטאת הוא״ מלמד שאם נקמצה ונקטרה לשמה כשרה, ושלא לשמה פסולה. אונקלוס מתרגם את הבאת המנחה, קמיצת הכהן והקטרת האזכרה. הפסוק מלמד את עבודת מנחת החוטא - הקמיצה וההקטרה - הדומה לעבודת שאר המנחות, אלא שכאן היא באה לכפרה כחטאת. הדגשת ״חטאת הוא״ מלמדת על חשיבות הכוונה בעבודתה, שאם נעשתה שלא לשמה נפסלה, כדין שאר החטאות. בכך מקבלת מנחת הסולת של הדל את דיני החטאת אף שהיא באה מן הצומח ולא מבעל חיים.