וַיִּקְרָא ד׳ · כ״ז

וְאִם־נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּ֠עֲשֹׂתָ֠הּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֺ֧ת יְהֹוָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם׃

במילים פשוטות

הפסוק עובר לחטאת היחיד: ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה׳ אשר לא תעשינה ואשם. אבן עזרא מבאר ש״מעם הארץ״ כולל את כל ישראל, הכהנים ההדיוטים וכל הלוים, ושהמילה ״ואשם״ היא פועל עבר כמו ״כי זקן יצחק״. חזקוני מוסיף ש״ואשם״ פירושו שידע מעצמו. הפסוק פותח את דין חטאת היחיד הפשוט, החל על כל אדם מישראל שחטא בשגגה בעבירה שיש בה כרת. בשונה מן הכהן הגדול, הציבור והנשיא, שדובר בהם קודם, כאן מדובר באדם רגיל, ולכן קרבנו קל יותר. הפסוק מדגיש שדין החטאת חל על כל שכבות העם, ולא רק על המנהיגים והכהנים.
מבוסס על אבן עזרא, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאִם אֱנַשׁ חַד יֵחוֹב בְּשָׁלוּ מֵעַמָא דְאַרְעָא בְּמֶעְבְּדַהּ חַד מִפִּקוּדַיָא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעְבָדָא וְיֵחוֹב

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

מעם הארץ. והם כל ישראל והכהנים ההדיוטים וכל הלוים:

ואשם. פעל עבר כמו כי זקן יצחק:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ואשם שידע מעצמו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְאִם נֶפֶשׁ וְגוֹ׳. אָמַר וְאִם בְּוָא״ו לְהוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן מַה שֶׁרָשַׁם מֵהַדִּינִים בְּפָרָשָׁה זוֹ, שֶׁאֵין בָּהֶם נֶגְדִּיּוּת לְהָאָמוּר בְּמַה שֶׁלְּפָנֶיהָ.

מֵעַם הָאָרֶץ. דָּרְשׁוּ רַזַ״ל (הוריות יא.) לְמַעֵט כֹּהֵן מָשִׁיחַ בְּשִׁגְגָתוֹ בְּלֹא הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁלֹּא יָבִיא אֲפִלּוּ שְׂעִירָה. גַּם מ״ם שֶׁל ״מֵעַם״ אָמְרוּ לְמַעֵט נָשִׂיא בְּהֵיכָא שֶׁאָכַל חֲצִי זַיִת וְהוּא הֶדְיוֹט וַחֲצִי זַיִת וְהוּא מֶלֶךְ שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא כִּשְׂבָּה. פֵּרוּשׁ, מִתְּחִלָּה דּוֹרֵשׁ ״עַם הָאָרֶץ״ שֶׁהוּא לְאַפּוֹקֵי הַגָּדוֹל וּמְיֻחָד שֶׁבָּהֶם שֶׁהוּא כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, וּדְרָשָׁא זוֹ הָיְתָה נִדְרֶשֶׁת הֲגַם שֶׁהָיָה אוֹמֵר ״בְּעַם הָאָרֶץ״, וּמֵאָמְרוֹ ״מֵעַם״ חָזַר וְחִלֵּק גַּם חֵלֶק מֵהַהֶדְיוֹט, וּכְגוֹן הֶדְיוֹט שֶׁאָכַל חֲצִי זַיִת וְנִתְמַנָּה וְהִשְׁלִימוֹ, שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא.

בַּעֲשׂוֹתָהּ. לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, וְדָרְשׁוּ מִמֶּנָּה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מִעוּט וְרִבּוּי: מִעוּט - שֶׁאִם עָשָׂה עַל פִּי הוֹרָאַת בֵּית דִּין פָּטוּר, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אָמִינָא מַה שֶׁקָּבַע הַכָּתוּב פַּר הַקָּהָל אֵינוֹ אֶלָּא עַל בֵּית דִּין שֶׁהָיוּ סִבָּה בְּהוֹרָאָתָם לַחֲטֹא, אֲבָל הָעוֹשִׂים כְּדִינָם עוֹמְדִים לְהָבִיא כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, קָא מַשְׁמַע לָן דְּדַוְקָא הַתּוֹלֶה בְּעַצְמוֹ. רִבּוּי - שֶׁאִם תָּלָה בְּבֵית דִּין, פֵּרוּשׁ שֶׁהוֹרוּ בְּבֵית דִּין וְעָשָׂה עַל פִּיהֶם, אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁטָּעוּ אֵינוֹ נִפְטָר מִצַּד הוֹרָאָתָם וְחַיָּב בִּשְׂעִירָה אוֹ כִּשְׂבָּה, הֲגַם שֶׁיָּבִיאוּ בֵּית דִּין פַּר הַחַטָּאת כְּמִשְׁפָּטוֹ. הָרִבּוּי רָמוּז בְּתֵבַת ״בַּעֲשׂוֹת״, וְהַמִּעוּט בְּדִקְדּוּק ״בַּעֲשׂוֹתָהּ״, מַשְׁמַע בַּעֲשׂוֹת אוֹתָהּ וְלֹא אַחֶרֶת, וּבָזֶה תָּבִין שְׁתֵּי בָּרַיְתוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל נָכוֹן.

מקור: ספריא · נחלת הכלל