וְאִם־מִן־הַצֹּ֧אן קׇרְבָּנ֛וֹ לְזֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהֹוָ֑ה זָכָר֙ א֣וֹ נְקֵבָ֔ה תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃

הפסוק עובר לשלמים הבאים מן הצאן, זכר או נקבה תמים. בשונה מן העולה, שבה מקריבים זכר בלבד, בשלמים כשרים גם זכר וגם נקבה. אונקלוס מתרגם ״לזבח שלמים״ - לניכסת קודשיא, כלומר קרבן הקדשים. הפסוק פותח את החטיבה של שלמי הצאן, המקבילה לשלמי הבקר, ומדגיש שוב את התנאי היסודי של הקרבן - שיהיה תמים ובלא מום - ואת ההיתר להביאו מזכר או מנקבה. בהמשך הפרשה יפרט הכתוב את דיני הכבש והעז בנפרד, בשל ההבדל שביניהם בעניין האליה, אך כאן מציג הכתוב את הכלל הכולל את כל צאן השלמים.