וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵֽי־אַהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה׃ {פ}

הפסוק מצווה שבני אהרן יקטירו את אימורי השלמים על המזבח, על העולה אשר על העצים, אישה ריח ניחוח לה׳. רש״י מבאר ש״על העולה״ פירושו מלבד העולה, ומכאן שתקדם עולת התמיד לכל קרבן על מערכת המזבח. חזקוני מוסיף שלפי הפשט ״על העולה״ פירושו ״עם העולה״, וש״העולה״ המבוררת כאן היא עולת התמיד. הפסוק קובע את סדר הקדימות בהקטרה על המזבח - שעולת התמיד קודמת - ומלמד שאימורי השלמים מוקטרים לאחריה. בכך מסתיים תיאור שלמי הבקר, שאימוריו עולים לגבוה בעוד בשרו נאכל לכהנים ולבעלים בשמחה.