אם ירצה אדם לגאול ממעשרו, יוסיף עליו חמישית. רש״י מבאר ש״ממעשרו״ - ולא ממעשר חברו, שהפודה מעשר של חברו אינו מוסיף חומש, ומהי גאולתו: יפדנו כדי להתירו באכילה בכל מקום, והמעות יעלה ויאכל בירושלים. הפסוק קובע את דין פדיון המעשר השני: מכיוון שקשה לעתים להעלות את הפירות עצמם לירושלים, ניתן לפדותם בכסף, ואז הקדושה עוברת אל המעות, שאותם יעלה הבעלים לירושלים ויאכל שם. כאשר הבעלים עצמו פודה את מעשרו, מוסיף חומש, בדומה לשאר הפדיונות שבפרשה. תוספת החומש מייחדת שוב את הבעלים לעומת אדם זר הפודה מעשר של חברו, שאינו מוסיף חומש.
