וְכׇל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַיהֹוָ֖ה ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהֹוָֽה׃

כל מעשר הארץ מזרע האדמה ומפרי העץ שייך לה׳, קודש הוא לה׳. רש״י מבאר שהכתוב מדבר במעשר שני, ו״מזרע הארץ״ מכוון לדגן, ״מפרי העץ״ לתירוש ויצהר, ו״לה׳ הוא״ - שה׳ קנאו, ומשולחנו ציווה שתעלה ותאכל אותו בירושלים. רשב״ם מבאר בקצרה ש״מעשר הארץ״ הוא מעשר שני. הפסוק פותח את דין המעשר: עשירית מתבואת הארץ ומפירות העץ מוקדשת לה׳ כמעשר שני, שאותו מעלה בעל התבואה לירושלים ואוכלו שם בקדושה. אין זו מתנה הניתנת לכהן, אלא קדושה החלה על הפירות עצמם, המחייבת את הבעלים להעלותם ולאכלם במקום הקדוש, כפי שיתבאר גם בעניין פדיונם.