וַיִּקְרָא כ״ז · י״ג

ואם גאל יגאלנה. בַּבְּעָלִים הֶחֱמִיר הַכָּתוּב לְהוֹסִיף חֹמֶשׁ, וְכֵן בְּמַקְדִּישׁ בַּיִת, וְכֵן בְּמַקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, וְכֵן בְּפִדְיוֹן מַעֲשֵֹר שֵׁנִי - הַבְּעָלִים מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ וְלֹא שְׁאָר כָּל אָדָם (שם כ"ה):

וְאִם מִפְרַק יִפְרְקֻנֵהּ וְיוֹסֵף חֻמְשֵׁה עַל פֻּרְסָנֵהּ

ויסף חמישתו שיהא הוא וחומשו חמשה, וכן בבית ובשדה אחוזה, ובמעשר שני. והטעם כשהבעל הקדיש מורה היתר לעצמו ומזלזל הענין ואומר הרי הכל משלי די אם אתן כך. לפיכך אמרה תורה שיוסיף חומש על האומד. אבל בהקדש שלא מצינו שאם הקדיש מטלטלין שהצריך הכתוב להוסיף חומש אם בא לפדותו ולפי שלא הקפיד הכתוב על דמיהן אמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל.