וַיִּקְרָא כ״ו · ד׳

בעתם. בְּשָׁעָה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָצֵאת, כְּגוֹן בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת (ספרא; תענית כ"ג):

ועץ השדה. הֵן אִילָנֵי סְרָק, וַעֲתִידִין לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת (ספרא):

וְאֶתֵּן מַטְּרְכוֹן בְּעִדָנְהוֹן וְתִתֵּן אַרְעָא עֲלַלְתָּהּ וְאִילַן חַקְלָא יִתֵּן אִבֵּהּ

וי״ו ונתתי כוי״ו והארץ היתה תהו ובהו ולעולם כאשר המלה מלרע עם וי״ו הטעם הוא לעתיד ואם מלעיל עבר חוץ ממתי מעט:

יבולה. מן כי בול הרים ישאו לו ולא נדע אם היו״ד שרש או אינו שרש כמלת יקום:

גשמיכם בעתם אבל בשלא בעתם הם מרקיבים את התבואה.

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם - צָרִיךְ לָדַעַת אָמְרוֹ ״וְנָתַתִּי״ בְּוָא״ו הַמּוֹסִיף וְלֹא קָדַם לָזֶה יִעוּד אַחֵר. וּלְמַה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּפֵרוּשׁ ״אִם בְּחֻקֹּתַי״ שֶׁיֵּשׁ גְּזֵרָה בְּתֵבַת ״תֵּלֵכוּ״ יֻצְדַּק לוֹמַר ״וְנָתַתִּי״ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו. גַּם יִתְיַשֵּׁב מַה שֶׁיֵּשׁ לְהָעִיר עוֹד, כִּי מִפְּשַׁט הַכָּתוּב מַשְׁמַע שֶׁשְּׂכַר עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, אִם כֵּן שְׂכַר מִצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא וְיֵצֵא אָדָם נָקִי מִשְּׂכַר עֲבוֹדָתוֹ, וּבְמַה שֶׁדִּקְדֵּק לוֹמַר וְנָתַתִּי בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו הֵעִיר אוֹתָנוּ שֶׁקָּדְמוּ יִעוּדִים אֲחֵרִים לָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם מַה שֶׁרָמַזְתִּי בְּפָסוּק ״אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ״.

אוֹ יֹאמַר, לְצַד שֶׁשְּׂכַר עוֹלָם הָעֶלְיוֹן רוּחָנִי וְאֵין יִעוּדָיו נִתְפָּסִים בַּנִּרְשָׁם וְלֹא בְּדִבּוּר, לָזֶה רָמְזוּ בְּמַה שֶׁהוֹסִיף וָא״ו בִּתְחִלַּת עִנְיָן לוֹמַר כִּי יֵשׁ שָׂכָר אַחֵר, וּמוֹסִיף עוֹד לִתֵּן גִּשְׁמֵיכֶם. וְדִקְדֵּק לוֹמַר גִּשְׁמֵיכֶם כְּאִלּוּ הֵם שֶׁלָּכֶם, לֹא בְּעַד שְׂכַר מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֶלָּא לְצַד שֶׁהֵם מַעֲמִידֵי עוֹלָם בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְכוּ׳ זוֹכִים בְּשֶׁלָּהֶם. וְאוּלַי כִּי לְטַעַם זֶה רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם הִתִּיר מָמוֹנָם לְיִשְׂרָאֵל (בבא קמא לח.), כִּי יִשְׂרָאֵל קָנוּ הָעוֹלָם וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, וְהֵן הַגּוֹיִם כְּנִכְסֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

עוֹד נִתְכַּוֵּן לוֹמַר, שֶׁהֲגַם שֶׁהוּא נוֹתֵן בְּתוֹרַת ״גִּשְׁמֵיכֶם״ מַתָּנָה, אֵינוֹ מְחַשֵּׁב הַדָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, אֶלָּא כְּאִלּוּ הַדָּבָר שֶׁלָּכֶם.

וְדִקְדֵּק לוֹמַר וְנָתַתִּי, שֶׁהוּא הָאָדוֹן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר, כְּדֵי שֶׁיּוֹרִיד טִפּוֹת גִּשְׁמֵיכֶם בִּזְמַנָּם וּכְפִי הַשִּׁעוּר הַצָּרִיךְ, כִּי הוּא יוֹדֵעַ הַזְּמַן וְהַשִּׁעוּר אֲשֶׁר תִּשְׁתֶּה הָאָרֶץ וְשֶׁיּוֹעִילוּ לָהּ, מַה שֶׁאֵין כֵּן כָּל זוּלָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְכֵן תִּמְצָא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויקרא רבה כח:ג) וְזֶה לְשׁוֹנָם: אָדָם שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה עֲנָנִים.

עוֹד נִתְכַּוֵּן בְּאָמְרוֹ גִשְׁמֵיכֶם עַל כְּלָלוּת הַמָּזוֹן, בֵּין הַצָּרִיךְ לָעוֹלָם, בֵּין הַצָּרִיךְ לָאֲדָמָה, בֵּין הַצָּרִיךְ לַנְּפָשׁוֹת, כִּי כֻּלָּם עוֹמְדִים לִזּוֹן, וְיֵשׁ טְלָלִים וּגְשָׁמִים גַּשְׁמִיִּים, וְיֵשׁ טְלָלִים וּגְשָׁמִים רוּחָנִיִּים כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן, וְעַל כֻּלָּם אָמַר ״וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם״, וְעַיֵּן מַה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּפָרָשַׁת בְּהַר סִינַי.

וְנָתְנָה הָאָרֶץ וְגוֹ׳ - פֵּרַשְׁתִּי בְּפָרָשַׁת בְּהַר סִינַי.