וַיִּקְרָא כ״ו · ה׳

והשיג לכם דיש את בציר. שֶׁיְּהֵא הַדַּיִשׁ מְרֻבֶּה, וְאַתֶּם עֲסוּקִים בּוֹ עַד הַבָּצִיר, וּבַבָּצִיר תַּעַסְקוּ עַד שְׁעַת הַזֶּרַע (ספרא):

ואכלתם לחמכם לשבע. אוֹכֵל קִמְעָא וְהוּא מִתְבָּרֵךְ בְּמֵעָיו:

וִיעָרַע לְכוֹן דְיָשָׁא יָת קְטָפָא וּקְטָפָא יְעָרַע לְאַפּוֹקֵי בַר זַרְעָא וְתֵיכְלוּן לַחְמְכוֹן לְמִשְׂבַּע וְתֵיתְבוּן לְרָחְצָן בְּאַרְעַכוֹן

דיש את בציר. והנה התבאר באספך את מעשיך מן השדה וכרם:

לשבע. שם הפועל:

לבטח. בלמ״ד ובחסרונו שוה וכן מלת לבדד והנה הזכיר בתחלה השובע שהוא עיקר:

וטעם וישבתם לבטח. כי בימי הרעב יגלו בני אדם ממקומם כטעם לא תוסף תת כחה לך נע ונד:

והשיג לכם דיש וגו'. כשם שתהיו תדירים בשמור מצותי בלא בטול כך תהיה ברכתכם בלא בטול ובלא הפסק בין ברכה לברכה.

וישבתם לבטח בארצכם למעלה בפרשת בהר כתיב וישבתם על הארץ לבטח חזר כאן והאיר דבריו והוסיף ואמר בארצכם בארץ שלכם, אבל בימי רעב בני אדם יגלו, כמו שנאמר לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ. ואומר נודד ללחם איה.

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ וְגוֹ׳. זוֹ בִּרְכַּת הַתְּבוּאָה אַחַר שֶׁנִּתְלְשָׁה, כְּדֶרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא מב.) הַבָּא לָמוֹד גָּרְנוֹ יֹאמַר יְהִי רָצוֹן וְכוּ׳, הֲרֵי כִּי יֵשׁ בִּרְכַּת ה׳ אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁעָשׂוּי גֹּרֶן, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ״, שֶׁיִּתְרַבֶּה הַצּוֹמֵחַ עַד גְּבוּל זֶה. וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָרָשַׁת בְּהַר בְּפָסוּק ״וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה״ (ויקרא כה:כא).

וַאֲכַלְתֶּם וְגוֹ׳ לָשֹׂבַע. זוֹ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בַּבֶּטֶן, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תורת כהנים): אוֹכֵל קִמְעָא וּמִתְבָּרֶכֶת בְּמֵעָיו.

עוֹד יִרְצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִמָּשֵׁךְ לָכֶם דָּבָר הָרָגִיל לִהְיוֹת בִּבְנֵי אָדָם, כִּי יִרְבֶּה טוּבָם וּמְזוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּתְמַלֵּאת תַּאֲוָתָם בָּזֶה וְלֹא יַעַצְרוּ כֹּחַ לְמֵיכַל לָשׂוֹבַע, אֶלָּא ״וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע״ - אֲכִילָה מְרֻבָּה כְּדֵי שְׂבִיעָה.

עוֹד יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה ז.): ״רְוָחָא לִבְסוּמֵי שְׁכִיחָא״, וְהוּא אָמְרוֹ ״וַאֲכַלְתֶּם וְגוֹ׳ לָשֹׂבַע״ - שֶׁיִּהְיֶה לַחְמְכֶם עָרֵב כָּל כָּךְ שֶׁאֲפִלּוּ יִהְיוּ שְׂבֵעִים יֹאכְלוּהוּ.

עוֹד דִּקְדֵּק לוֹמַר לַחְמְכֶם, שֶׁאֵינָם צְרִיכִין לִפְתָּן לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת, אֶלָּא הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ עָרֵב לַנֶּפֶשׁ לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ כְּדֵי שְׂבִיעָה:

עוֹד יִרְצֶה עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (גיטין ע.) אֲכִילָה גַּסָּה הוּא סַם הַמָּוֶת לַגּוּף, וְהִבְטִיחַ ה׳ שֶׁיֹּאכְלוּ לַחְמָם לָשׂוֹבַע אֲפִילוּ יִהְיוּ שְׂבֵעִים יֹאכְלוּ וְלֹא יַזִּיקוּם:

עוֹד יִרְצֶה, לְצַד שֶׁיֵּשׁ בַּפֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שֻׁמָּן, כְּאָמְרָם בַּמִּשְׁנָה (סוטה מח.) טַעַם הַפֵּרוֹת וְשֻׁמַּן הַפֵּרוֹת. וְהִנֵּה כָּל הָאוֹכֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֻׁמָּן, אָדָם אוֹכֵל מִמֶּנּוּ וּמַרְגִּישׁ בִּכְדֵי שְׂבִיעָה, מַה שֶׁאֵין כֵּן כָּל אוֹכֶל שֶׁאֵין שֻׁמָּן, הֲגַם שֶׁיֹּאכַל אָדָם וּמְמַלֵּא בִּטְנוֹ אֵין הֶרְגֵּשׁ הַשּׂוֹבַע בְּמֵעָיו, וְאֵלּוּ הֵם דְּבָרִים הַנִּרְגָּשִׁים לְכָל מַרְגִּישׁ כַּיָּדוּעַ. וְהוֹדִיעַ הַכָּתוּב כָּאן בְּמַאֲמַר וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, פֵּרוּשׁ, אֲפִלּוּ לֶחֶם לְבַד הַיּוֹצֵא מִן הָאָרֶץ יַרְגִּישׁוּ בַּאֲכִילָתוֹ הַשּׂוֹבַע, כִּי יֵשׁ בּוֹ שֻׁמָּן הַסּוֹעֵד לְבַב אֱנוֹשׁ.

וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. יִרְצֶה, כִּי לְצַד שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת הָאֲמוּרוֹת בָּעִנְיָן יְכוֹלִין לְהִתְקַיֵּם וְאֵין טוֹבָתָם טוֹבָה, וּכְגוֹן אִם הָיוּ טְרוּדִין בְּמִלְחָמוֹת וְשָׁנָה חוֹרְשִׁים וְזוֹרְעִים וְשָׁנָה אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר וּמַשְׁלֶמֶת שָׁנָה לְשָׁנָה, אִם כֵּן אֵין הֶכֵּר לַבְּרָכָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם״ - אֵין מַטְרִיד אֶתְכֶם וְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם הַבְּרָכָה הָאֲמוּרָה. וְאָמְרוֹ בְּאַרְצְכֶם, פֵּרוּשׁ, שֶׁכָּל הָעוֹלָם יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כִּי הִיא אַרְצְכֶם וְאֵין לְזָרִים אִתְּכֶם בָּהּ, וּבָזֶה לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֲפִלּוּ מֵחוּשׁ וְתֵשְׁבוּ בֶּטַח.

עוֹד יִרְצֶה בְּאָמְרוֹ וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא תִּטְרְחוּ אַתֶּם בַּקָּצִיר וּבַבָּצִיר, אֶלָּא זָרִים יַעַבְדוּ וְאַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּקָתֶדְרָא, וְאָמְרוֹ ״לָבֶטַח״ - שֶׁאֵין מֵחוּשׁ עַל הַקִּנְיָן הֱיוֹתוֹ בְּיַד עוֹבְדִים.