וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃

והשמתי אני את הארץ. זוֹ מִדָּה טוֹבָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ הָאוֹיְבִים נַחַת רוּחַ בְּאַרְצָם, שֶׁתְּהֵא שׁוֹמֵמָה מִיּוֹשְׁבֶיהָ (ספרא):

וְאֶצְדֵי אֲנָא יָת אַרְעָא וִיצָרְיוּן עֲלַהּ בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דְיָתְבוּן בַּהּ

ואחר שאמר עריכם ומקדשיכם אמר את הארץ כל ארץ ישראל:

ושממו עליה. כל כך תהיה שממה שגם האויבים הדרים ישומו עליה הפך משוש לכל הארץ:

ושממו עליה אויביכם - כשבאים לשבת בה, כדכתיב: כל עובר עליה ישום וישרוק על מכותיה.

והשמתי אני את הארץ כיצד ואתכם אזרה בגויים כנגד וישבתם לבטח בארצכם והיא שביעית.

ושממו עליה איבכם וכן הוא אומר כל עובר עליה ישום וישרוק על כל מכותיה.

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי. אָמַר ״אֲנִי״, פֵּרוּשׁ, מִדָּה זוֹ ה׳ בִּכְבוֹדוֹ יַעֲשֶׂנָּה, וְהַטַּעַם כִּי הִיא מִדָּה טוֹבָה, כְּמַאֲמַר רַזַ״ל (תורת כהנים) שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ אוֹיְבִים נַחַת רוּחַ.