וַיִּקְרָא כ״ו · ב׳

אני ה'. נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר:

יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִטְרוּן וּלְבֵית מַקְדְשִׁי תְּהוֹן דָחֲלִין אֲנָא יְיָ

ומקדשי תיראו. שיבא למקדש שלש רגלים ויתכן להיות טעם לא תעשו לכם אלילים בעבור שאמר עבדי הם ואחר שהם עבדי יעבדו אותי לבדי ולא אחרים:

ופסל. ידוע:

ומצבה. לפסל:

משכית. שם כמו מרבית וטעמו אבן מצויירת מגזרת עברו משכיות לבב שכיות החמד׳‎:

לא תתנו בארצכם. זה משפט עבודת כוכבים במרקוליס:

כי אני ה׳‎ אלהיכם. לי תשתחוו. ובתרגום ירושלמי כן.

את שבתותי תשמרו. שנות השמיטה:

ומקדשי תיראו. שנת היובל. כי כן כתוב קדש תהיה לכם ולפי דעתי שהזכיר את שבתותי מטעם ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני ולא בעבור שהזכיר להשתחוות עליה והטעם שתבואו בכל שבת להשתחות לפני ולא על אבן משכית רק מקדשי והנה הזכיר היום הנבחר כי הוא נבחר לעבודת השם כאשר פירשתי וגם הזכיר המקום הנבחר:

וטעם אני ה׳‎. ששבתי מכל מלאכה בשבת וכבודי דר במקדש על כן הזכיר מלת תיראו:

כי אני ה' אלהיכם. נכסים למי אפילו בימי השעבוד כאמרו ואף גם זאת לא מאסתים כי אני ה' אלהיכם:

את שבתתי תשמרו מתורגם בתרגום ירושלמי בענין שנות שמיטה שכן הם נקראו שבת.

ומקדשי תיראו שנת היובל קדש תהיה לכם כך נדרש בתנחומא. שלימא סדרא דפרשת בהר

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה חָזַר הַכָּתוּב וְצִוָּה כָּאן עַל הַשַּׁבָּת. וְנִרְאֶה שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַסְמִיךְ מִצְוַת שַׁבָּת לַמִּצְוָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, דִּכְתִיב ״לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִים״ וְגוֹ׳, לוֹמַר כְּשֵׁם שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה, גַּם מִצְוַת שַׁבָּת שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.

גַּם עוֹד יְכַוֵּן לוֹמַר עַל הַשְּׁמִטּוֹת, שֶׁהֵם נִקְרָאִים שַׁבָּתוֹת, דִּכְתִיב (ויקרא כה:ב) ״שַׁבָּת לַה׳״, שֶׁמַּזְהִיר עֲלֵיהֶם לְשָׁמְרָם.

וְסָמַךְ לְאַזְהָרָה זוֹ אָמְרוֹ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ״ה) לֹא נֶחְרַב הַבַּיִת אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ מִצְוַת שְׁבִיעִית, וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב (ויקרא כו:לד) ״אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ״, וְהוּא עַצְמוֹ אָמְרוֹ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ שֶׁלֹּא תְּסַבְּבוּ לְהַחְרִיבוֹ כְּשֶׁלֹּא תְּקַיְּמוּ מִצְוַת הַשַּׁבָּתוֹת. וְיֵשׁ לְךָ לָדַעַת כִּי הֲגַם שֶׁה׳ מַשְׁלִיךְ חֲמָתוֹ עַל בֵּיתוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְחַלְּלָהּ לְכַפָּרַת עָוֹן, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש תהלים עט) בְּפָסוּק ״מִזְמוֹר לְאָסָף״, עִם כָּל זֶה עַל הַכֹּל יָבִיא ה׳ בְּמִשְׁפָּט כָּל הַמְּסַבֵּב בְּחֶטְאוֹ אֶת הַדָּבָר הָרַע הַזֶּה בְּיוֹם הַמִּשְׁפָּט הַנּוֹרָא כְּשֶׁיַּעֲמֹד בַּעַל הַבַּיִת הַמְּקֻדָּשׁ וְיִתְבַּע הָאִישׁ הַמְּגָרֵשׁ. וּמַה גַּם לְמַה שֶׁאָמַר הַנָּבִיא (הושע יא) ״לֹא אָבוֹא בְּעִיר״, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר ח״א א:) נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כו׳, אָנָה יוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתוֹ וּמַה מַעֲנֶה בִּלְשׁוֹנוֹ וּמַה גְּמוּל יַעֲרִיכֶנּוּ. וְהוּא מַה שֶׁרָמַז הַכָּתוּב כָּאן בְּאָמְרוֹ ״וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ״ כִּי עָנְשׁוֹ גָּדוֹל, וִישַׁעֵר מִזֶּה עֹנֶשׁ הַשְּׁמִיטָה לְשָׁמְרָהּ.

חסלת פרשת בהר סיני