וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

פסוק זה פותח קטע חדש בלשון דיבור ה׳ אל משה, לקראת מצוות חג הסוכות, כפי שמתרגם אונקלוס בלשון דיבור והוראה. כפי שביארו אבן עזרא וחזקוני, ההפסק בלשון ״וידבר״ בא ללמד שחג הסוכות הוא מועד בפני עצמו, בעל זמן קבוע וקדושה מיוחדת. אף שאין כאן פירוש נרחב מן המפרשים, מן הפשט עולה שהתורה פותחת נושא חדש בפתיחה נפרדת. כך מכינה התורה את הקורא לפרשת חג הסוכות, האחרון שבמועדי חודש תשרי. הפתיחה הנפרדת מדגישה את מעמדו העצמאי של החג, שעניינו שמחה, ישיבה בסוכה וזיכרון לישיבת ישראל בסוכות ביציאת מצרים, והוא חותם את מחזור המועדים של השנה.