כהן הנוגע בשרץ המטמא או באדם המטמא לכל טומאתו נטמא ואסור בקודשים. רש״י מבאר ש״בכל שרץ אשר יטמא לו״ הוא בשיעור הראוי לטמא, כעדשה, ״או באדם״ הוא במת, ״אשר יטמא לו״ בשיעורו לטמא שהוא כזית, ו״לכל טמאתו״ בא לרבות נוגע בזב, בזבה, בנידה וביולדת. אבן עזרא מבאר ש״אשר יטמא לו״ פירושו בשבילו, וכל אלה הנזכרים נטמאים עד הערב. הפסוק ממשיך לפרט את מקורות הטומאה הפוסלים כהן מאכילת קודשים, ומוסיף מגע בשרצים ובאנשים טמאים. פירוט זה משלים את רשימת הטומאות שקדמה, ומלמד שכל מגע בטומאה, בשיעור הראוי לטמא, אוסר את הכהן באכילת קודשים עד שיטהר בערב.
