שור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. רש״י מבאר ש״אתו ואת בנו״ נוהג בנקבה, שאסור לשחוט את האם ואת הבן או הבת ביום אחד, ואינו נוהג בזכרים, ומותר לשחוט את האב ואת הבן. עוד הוא מבאר ש״אתו ואת בנו״ מלמד שאף בנו ואותו במשמע. אבן עזרא מבאר שהמצווה חלה על זכר ונקבה, ומפנה לביאורו הקודם. הפסוק אוסר לשחוט בהמה ואת ולדה באותו יום. האיסור מבטא רגישות כלפי בעלי החיים והימנעות מאכזריות בשחיטת אם וולדה יחדיו. לפי רש״י האיסור מתמקד בקשר שבין האם לוולד. בכך מלמדת התורה על ריסון ורחמנות אף בתחום הקרבנות והשחיטה, ומוסיפה מגבלה מוסרית על דרך הטיפול בבהמות ובקרבנות.
אתו ואת בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא [זכר] שאין בנו כרוך אחריו. כאן פירש״י אינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן, חז״ק נהי דחיוב מלקות ליכא איסורא מיהא איכא כדאיתא בפרק אותו ואת בנו.
