וַיִּקְרָא כ״ב · כ״ז

כי יולד. פְּרָט לְיוֹצֵא דֹפֶן (שם ל"ח):

תּוֹר אוֹ אִמָר אוֹ עִזָא אֲרֵי יִתְיְלִיד וִיהֵי שִׁבְעָא יוֹמִין בָּתַר אִמֵהּ וּמִיוֹמָא תְמִינָאָה וּלְהַלָא יִתִּרְעִי לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ

שור או כשב או עז. נקראים על שם סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט. יומת המת כי יפול הנופל או הטעם זכר המין:

וטעם ומיום השמיני. כמו הנמול עד המרובע:

והלאה. אחריו והעד חץ יהונתן:

שור או כשב פרט לכלאים. או עז פרט לבהמה.

כי יולד ולא אדם כי יולד פי׳‎ אינו נקראו שור או כשב או עז להיות ראוי לקרבן עד שיולד אבל אדם יוצא דופן כשר להיות מקריב כילוד.

והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן דחיישינן שמא נפל הוא. ד״‎א שכל הפורש ממקום צחנה וטומאה צריך פרישה שבעת ימים קודם שיכנס למחנה שכינה כגון זב ומצורע וטמא מת. תחת אמו פרט ליתום מצוה זו כבר נאמרה בפרשת משפטים לענין בכור וכאן לענין פשוט.

ומיום השמיני והלאה למעלה בפ׳‎ משפטים שנאמר בו וביום השמיני תתנו לי היינו להקדישו וכאן להקריבו.

ירצה לקרבן אשה אחר שהזהיר אותם שלא ירצו הזכיר אותם כמו כן שלא ירצה קודם יום שמיני.

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד. אָמְרוּ הַמְפָרְשִׁים שֶׁבְּיוֹם הִוָּלְדוֹ יֵשׁ לוֹ עָלָיו שֵׁם שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב, כִּי אֵינוֹ מוֹסִיף עַל שְׁלֵמָתוֹ וְעַל עַצְמוּתוֹ כְּלוּם, כִּי הוּא נוֹלָד עִם כָּל שְׁלֵמָתוֹ. לְאַפּוֹקֵי הָאָדָם, עַיִר פֶּרֶא יִוָּלֵד (איוב יא יב), וּקְנִיַּת שְׁלֵמָתוֹ תָּלוּי בְּמַעֲשָׂיו. וְנִרְאֶה שֶׁלְּכָךְ הוֹדִיעַ לָנוּ הַכָּתוּב, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאמַר, מֵאַחַר שֶׁבְּיוֹם הִוָּלְדָם יֵשׁ לָהֶם כָּל הַשְּׁלֵמוּת הָרָאוּי לָהֶם, אִם כֵּן יִהְיוּ כְּשֵׁרִים לְהַקְרָבָה מִיָּד, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ״. ״וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה״, כִּי כָל מִסְפַּר שְׁמִינִי קֹדֶשׁ, כַּמְבֹאָר לְמַעְלָה פָּרָשַׁת שְׁמִינִי (ט א), עַל כֵּן אֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ עַד אֲשֶׁר יַעֲבֹר עָלָיו מִסְפָּר זֶה.