וַיִּקְרָא כ״ב · כ״ו

פסוק פתיחה שבו ה׳ פונה אל משה למסור את הדינים הבאים בעניין זמן הקרבת הבהמה ואיסור שחיטת אם ובנה. תרגום אונקלוס מוסר אותו כפשוטו: ה׳ דיבר עם משה לאמור. זהו נוסח הפתיחה הקבוע החוזר בתורה בראש עניין חדש. הפתיחה מלמדת שהדינים שיבואו בהמשך נמסרו מפי ה׳ אל משה, ומכינה את המעבר מדיני המומים בקרבן אל דיני זמן הקרבתו והיחס אל אם ובנה. אף שאין בפסוק תוכן מיוחד מלבד ההקדמה, הוא מסמן את ראשית הנושא הבא ומדגיש את מקורו האלוהי של הציווי, שנמסר למשה כדי להעבירו אל העם ולהנחות את דרך הבאת הקרבנות כראוי.