שור ושה שרוע וקלוט, נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה. רש״י מבאר ש״שרוע״ הוא אבר גדול מחברו, ״וקלוט״ הוא שפרסותיו קלוטות, ומסביר ש״נדבה תעשה אתו״ הוא לבדק הבית, ״ולנדר״ הוא למזבח, ״לא ירצה״ שאין ההקדש למזבח בא לרצות אלא הקדש שלם. אבן עזרא מבאר ש״שרוע״ כראשון, ו״קלוט״ הוא היפוכו מלשון עיר מקלט. הפסוק עוסק בבהמה בעלת פגם מסוים, שרוע או קלוט, וקובע שאפשר להקדישה לבדק הבית כנדבה אך לא להקריבה על המזבח. הבחנה זו מלמדת שיש דרגות של קדושה: בהמה שאינה ראויה למזבח מפני פגמה יכולה עדיין לשמש לבדק הבית. בכך מבחינה התורה בין הקדש המזבח, הדורש שלמות, לבין הקדש בדק הבית שאינו מחייב תמות מלאה.
