וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃

אמר אל הכהנים. אמר ואמרת, לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים (יבמות קי"ד):

בני אהרן. יָכוֹל חֲלָלִים תַּ"ל הַכֹּהֲנִים:

בני אהרן. אַף בַּעֲלֵי מוּמִין בְּמַשְׁמָע:

בני אהרן. וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן (ספרא):

לא יטמא בעמיו. בְּעוֹד שֶׁהַמֵּת בְּתוֹךְ עַמָּיו, יָצָא מֵת מִצְוָה (שם):

וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אֱמַר לְכַהֲנַיָא בְּנֵי אַהֲרֹן וְתֵימַר לְהוֹן עַל מִית לָא יִסְתָּאַב בְּעַמֵהּ

אמר אל הכהנים. אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים הזהיר בני אהרן שהם חייבים להשמר מדברים אחרים בעבור שהם משרתי השם ויתכן להיות פירוש אמור אל הכהנים כל הפרשה הנזכרת כי התורה בידם:

ואמרת אליהם. טעמי המצות שהם חייבים לשמרם לבדם:

לנפש. הוא המת:

מלת יטמא. מבנין התפעל ודגשות הטי״ת להתבלע התי״ו:

וטעם בעמיו. בכל ישראל שהם עמיו:

אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״א:א׳) מדברי רבותינו (יבמות קיד) והאזהרה הזאת לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם) בדם ובשרצים וטומאה ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם וטעם הכתוב על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו ורבוי האזהרות שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא כ״א:א׳) בדרך הפשט אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה כי הם מורי התורה והמזהירים את העם ואמרת להם המצות שהם לבדם חייבים לשמרם ואינו נכון ועל דעתי בפשט הכתוב טעם אמור כמו דבר אמרי האזינה ה' (תהלים ה ב) דברי וכן אמרים אמת (משלי כב כא) וכן כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז) וכתיב בא אל פרעה ודברת אליו (שמות ט א) כמו ואמרת וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה (ויקרא י׳:י״ב) כמו ויאמר וכן במקומות הרבה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאד או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה וכן יאמר "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" וכמוהו כה אמר ה' אלהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו כה אמר ה' וגו' (ירמיהו לד ב) שטעמו דבר אל צדקיהו וכן ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפול על פניה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך ( יד ד) כמו ותדבר האשה אל המלך ותאמר הושיעה המלך והנה טעם אמור אל הכהנים ואמרת אליהם כטעם דבר אל הכהנים ואמרת אליהם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וענינו דבר אל העם בשמי ותאמר להם ככה כענין בא אל פרעה ואמרת אליו (שמות ז כו) ורבים יאמרו כי טעם "דבר אל בני ישראל" כטעם קריאה דבר אל בני ישראל שיתאספו אליך ותאמר אליהם ככה וכן אמור אל הכהנים שיקבצו וישמעו וטעם הכהנים כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר "אל אהרן ואל בניו" ולא יזכירם בשם "הכהנים" כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלהינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה וטעם לא יטמא שתאמר להם שלא יטמא כל אחד מהם לנפש בעמיו או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה ושיעורו "לנפש לא יטמא הבעל בעמיו" וטעם בעל בעמיו כמו מבעלי יהודה ( ו ב) בעלי גוים (ישעיהו טז ח) הנכבדים בהם או האדונים מלשון בעליו אין עמו (שמות כב יג) בעל הבית (שם פסוק ז) כי הנכבדים יקראו אדונים יאמר לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים ויתכוין הכתוב בזה שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש וכן בכל הפרשה יזהיר כי הכל למעלתם את אביה היא מחללת (ויקרא כ״א:ט׳) ולא יחלל זרעו (ויקרא כ״א:ט״ו) וכן תרגומו של אונקלוס לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה ובת"כ (אמור פרשה א טו) נדרש בבעל באשתו כמו שכתב רש"י:

לנפש לא יטמא בעמיו - איש בעם הכהנים לא יטמא לנפש אדם. כמו: בתולה מעמיו יקח אשה, אבל אילו היה כתוב לעמיו היה משמע לא יטמא לעמיו. כמו שכתוב: לנפש לא יטמא. לאחיו ולאחותו לא יטמא להם - ולא נאמר בהם. גם יש לפרש בנפש הנמצא בעמיו לא יטמא.

ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. מה שנאמר למעלה להבין ולהורות כל מיני הטומאות ולהבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור כי זה יאות יותר לכהנים כאמרו ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות:

אמר אל הכהנים אחר שהזהיר את ישראל להיות קדושים הזהיר את הכהנים לשמור עצמם מן הטומאה לפי שהם משרתיו ובני ביתו וביום שהוקם את המשכן נאמרה פרשה זו משום שבו ביום הוזקקו לעבודה. ונסמכה פרשת אוב וידעוני לפרשת אמור אל הכהנים לומר לך שמן הדין יש לרגום שואל באוב וידעוני כי אין צורך לישראל בהם אלא אם באת לשאול, אמור אל הכהנים והם ישאלו לך באורים ותומים. תנחומא.

בני אהרן לרבות הקטנים.

לא יטמא בעמיו בכל ישראל שהם עמיו.

אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם. וְכִי עֲדַיִן לֹא יָדַעְנוּ שֶׁהַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הֵמָּה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּנֵי אַהֲרֹן״, גַּם כֶּפֶל הָאֲמִירָה צָרִיךְ בֵּאוּר. וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה שֶׁאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה׳ הָיָה מְקוֹר הַקְּדֻשָּׁה וּמִמֶּנּוּ נִמְשְׁכָה הַקְּדֻשָּׁה גַּם לְבָנָיו, אַךְ לֹא הָיוּ כָּמוֹהוּ בְּכָל צַד כִּי הָיוּ רְחוֹקִים מִמְּקוֹר הַקְּדֻשָּׁה. עַל כֵּן אַהֲרֹן שֶׁהָיָה מְקוֹר הַקְּדֻשָּׁה לֹא הוּתְּרָה לוֹ לִטַּמֵּא לְשׁוּם קָרוֹב אֲפִלּוּ לְאָב וָאֵם, וְכֵן כָּל כֹּהֵן גָּדוֹל מִזַּרְעוֹ דּוֹמֶה לוֹ מִכָּל צַד שֶׁהוּא מְקַבֵּל שֶׁפַע הַקְּדֻשָּׁה בְּעֶצֶם וְרִאשׁוֹנָה מִקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו״, ״נֵזֶר״ לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה, וְרוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהֻפְרַשׁ מִמִּשְׁחַת אֱלֹהָיו וְנִתַּן עָלָיו לֹא עַל יְדֵי אֶמְצָעִי. אֲבָל בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁקִּבְּלוּ הַקְּדֻשָּׁה בְּאֶמְצָעִיּוּת אַהֲרֹן לִצְדָדִין קָתָנֵי, כִּי מִצַּד עַצְמָם אֵין בָּהֶם קְדֻשָּׁה, וּמִצַּד הֱיוֹתָם בְּנֵי אַהֲרֹן יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשָּׁה, עַל כֵּן דִּינָם חָלוּק, כִּי מִצַּד חֵלֶק הַקְּדֻשָּׁה שֶׁקִּבְּלוּ אֵין לָהֶם לִטַּמֵּא לַמֵּתִים הָרְחוֹקִים, וּמִצַּד שֶׁהֵם רְחוֹקִים קְצָת מִן מְקוֹר הַקְּדֻשָּׁה הוּתַּר לָהֶם לִטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים. עַל כֵּן כָּפַל הָאֲמִירָה, כִּי אֲמִירָה רִאשׁוֹנָה ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״, מִצַּד הֱיוֹתָם בְּנֵי אַהֲרֹן עַל כֵּן דָּבְקָה בָּהֶם הַקְּדֻשָּׁה בְּאֶמְצָעִית אַהֲרֹן, עַל כֵּן רָאוּי לְצַוּוֹת לָהֶם ״לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו״. ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״ הַיְינוּ אֲמִירָה שְׁנִיָּה, מִצַּד עַצְמוּתָם, שֶׁאֵין בְּעַצְמוּתָם כָּל כָּךְ קְדֻשָּׁה יְתֵרָה, כִּי זֶה רָמוּז בְּמִלַּת ״אֲלֵהֶם״, כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, וּלְפִיכָךְ רָאוּי לְצַוּוֹת לָהֶם צִוּוּי ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ״, שֶׁמֻּתָּר לָהֶם לִטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים.

דָּבָר אַחֵר הֵפֶךְ זֶה מַמָּשׁ, לוֹמַר לָהֶם אֲמִירָה רִאשׁוֹנָה שֶׁדָּבְקָה בָּהֶם הַקְּדֻשָּׁה מִצַּד הֱיוֹתָם בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁהָיָה מְקוֹר הַקְּדֻשָּׁה. ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״ - מִצַּד עַצְמָם, שֶׁאַף אִם לֹא הָיוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁהֵם מְשָׁרְתֵי אֵל חַי אֵין נָכוֹן לָהֶם שֶׁיִּטַּמְּאוּ ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו״, כִּי דַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ, כִּי גַם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְעַסֵּק בִּקְרוֹבָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים לד ו): ״וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ״, וְהַיְינוּ קְרוֹבֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וַיֹּאמֶר ה׳ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה שִׁנָּה מִסֵּדֶר הָרָגִיל לוֹמַר בְּכָל הַתּוֹרָה ״דַּבֵּר אֶל״ וְגוֹ׳. עוֹד לָמָּה הִקְדִּים הַתּוֹאַר לַמְּתוֹאָר שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים״. וּדְרָשׁוֹת שֶׁדָּרְשׁוּ חֲזַ״ל (תורת כהנים) בִּמְקוֹמָן עוֹמְדִים, הֲגַם שֶׁיְּדַבֵּר בְּסֵדֶר זֶה. וְיִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא כאן) וְזֶה לְשׁוֹנָם: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אֵין נָאֶה לְיוֹצֵא וְנִכְנָס לְפָנַי לְהִסְתַּכֵּל בַּמֵּת וְכוּ׳, עַד כָּאן, וְהוּא אָמְרוֹ אֱמֹר לְשׁוֹן מַעֲלָה, ״אֶל הַכֹּהֲנִים״ פֵּרוּשׁ, לְצַד שֶׁהֵם כֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי פְּנֵי מֶלֶךְ. וּמַה הִיא הַמַּעֲלָה, שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ לְנֶפֶשׁ אָדָם, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאֵין נָאֶה לְיוֹצֵא וְנִכְנָס וְכוּ׳. וּמִטַּעַם זֶה הִקְדִּים הַתּוֹאַר לַמְּתוֹאָר לְהַסְמִיךְ הַמַּעֲלָה לְצַד הֱיוֹתָם כֹּהֲנִים, מַה שֶׁלֹּא הָיָה נִשְׁמָע כֵּן אִם הָיָה אוֹמֵר ״אֱמֹר אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן״.

וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה כָּפַל לוֹמַר וְאָמַרְתָּ. וְרַזַ״ל אָמְרוּ (תורת כהנים, יבמות קיד:) כַּמָּה דְּרָשׁוֹת, וְעוֹד יֵשׁ לֶאֱלוֹהַּ מִלִּין, וְהוּא עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם פֶּרֶק ב׳ מֵהִלְכוֹת אָבֵל וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: הַמְטַמֵּא אֶת הַכֹּהֵן, אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מְזִידִים, הַכֹּהֵן לוֹקֶה וְזֶה הַמְטַמֵּא עוֹבֵר מִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר וְגוֹ׳, וְאִם הָיָה הַכֹּהֵן שׁוֹגֵג וְהַמְטַמֵּא מֵזִיד, הֲרֵי זֶה שֶׁמְטַמְּאוֹ לוֹקֶה, עַד כָּאן. וְקָשֶׁה, מִנַּיִן לוֹ לְהָרַמְבַּ״ם לְחַיֵּב הַמְטַמֵּא מַלְקוּת, וְהָרַב הַמַּגִּיד וּמַהֲרִי״ק לֹא אָמְרוּ כָּאן דָּבָר, כִּי אִם הַלֶּחֶם מִשְׁנֶה אֲשֶׁר הוּא כָּתַב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּהִלְכוֹת כִּלְאַיִם כָּתַב רַבֵּינוּ בָּזֶה שֶׁהַמַּלְבִּישׁ כִּלְאַיִם לַחֲבֵרוֹ, אִם הָיָה הַלּוֹבֵשׁ שׁוֹגֵג הַמַּלְבִּישׁ לוֹקֶה, וְתָמַהּ עָלָיו הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה וְכָתַב שֶׁשָּׁאַל זֶה הָרֹא״שׁ מֵהָרַ״שׁ וְלֹא זָכִינוּ לִתְשׁוּבָה וְכוּ׳, וְאֶפְשָׁר לוֹ דְּמַשְׁמַע לֵיהּ לְרַבֵּינוּ דְּמִדְּאָמְרִינַן בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה מִינִים (נזיר מד.) דְּגַלֵּי קְרָא בְּנָזִיר שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמְּטַמֵּא כַּנִּטְמָא מִדִּכְתִיב ״וְטִמֵּא אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ״, מַשְׁמַע דִּבְעָלְמָא עָבְדִינַן הַמְּטַמֵּא כַּנִּטְמָא, וּלְכָךְ כָּתַב רַבֵּינוּ בְּפֶרֶק ה׳ מֵהִלְכוֹת נְזִירוּת שֶׁאִם הָיָה הַנָּזִיר שׁוֹגֵג וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ מֵזִיד אֵינוֹ לוֹקֶה, עַד כָּאן דִּבְרֵי הָרַב. וְאֵינָם נִרְאִים, דְּקָשֶׁה: א׳ לָמָּה לֹא יִהְיֶה הַנָּזִיר בִּנְיַן אָב לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ דְּלֹא אָמְרִינַן הַמְטַמֵּא כַּנִּטְמָא וְכוּ׳, וְכֵן עַל זֶה הַדֶּרֶךְ. וְעוֹד הַהוּא דְּנָזִיר שֶׁהֻצְרַךְ הַכָּתוּב לְמַעֵט מִשּׁוּם שֶׁהָיִיתִי דָּן קַל וָחוֹמֶר מִתִּגְלַחַת שֶׁחַיָּב, דְּהָא חוֹמֶר בַּטֻּמְאָה מִבַּתִּגְלַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְטִמֵּא אֶת רֹאשׁ״ וְגוֹ׳ עַד כָּאן. אִם כֵּן זוּלַת הַקַּל וָחוֹמֶר לֹא הָיָה צָרִיךְ לְמַעֵט, וְאַדְרַבָּה תִּגְדַּל מְדוּרַת הַקֻּשְׁיָא לָרַמְבַּ״ם מֵהַהוּא דְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה מִינִים.

וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי שֶׁטַּעְמוֹ שֶׁל רַמְבַּ״ם הוּא מֵאוֹתָהּ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת נָזִיר דַּף מ״ד, וְזֶה לְשׁוֹנָם: וּמָה טֻמְאָה וְכוּ׳ לֹא עָשָׂה בָּהּ מְטַמֵּא כְּמִטַּמֵּא, תִּגְלַחַת לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא עָשָׂה מְגַלֵּחַ כְּמִתְגַּלֵּחַ? אָמַר קְרָא ״תַּעַר לֹא יַעֲבֹר״, קְרִי בֵּיהּ לֹא יַעֲבֹר הוּא וְלֹא יַעֲבִיר לְאַחֵר, עַד כָּאן. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י: לֹא יַעֲבִיר לוֹ אַחֵר, עַד כָּאן. פֵּרוּשׁ, אַזְהָרָה לְאַחֵר שֶׁלֹּא יַעֲבִיר תַּעַר עַל רֹאשׁ הַנָּזִיר, שֶׁאִם לֹא כֵן תִּהְיֶה הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא יַעֲבִיר הַנָּזִיר שֵׂעָר שֶׁל אָדָם אַחֵר, וּפָשׁוּט. וְצָרִיךְ לָדַעַת כַּוָּנַת הַשַּׁ״ס מִנַּיִן דּוֹרֵשׁ ״לֹא יַעֲבִיר לוֹ אַחֵר״, אִם דּוֹרֵשׁ הַמָּסֹרֶת הֲלֹא מָסֹרֶת ״לֹא יַעֲבִיר״ הוּא בְּיוֹ״ד בֵּין בֵּי״ת לָרֵי״שׁ. וְעוֹד לִכְשֶׁנֹּאמַר שֶׁאֵין חֶסְרוֹן הַיּוֹ״ד מְעַכֶּבֶת, אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן חָסֵר תֵּבַת ״לוֹ״ שֶׁזּוּלָתָהּ יִהְיֶה מַשְׁמָעוּת ״לֹא יַעֲבִיר״ שֶׁהַנָּזִיר לֹא יַעֲבִיר לַאֲחֵרִים.

אָכֵן כַּוָּנַת הַשַּׁ״ס שֶׁמְּדַיֵּק מַאֲמַר הַכָּתוּב ״תַּעַר לֹא יַעֲבֹר״ וְגוֹ׳, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״לֹא יְגַלַּח אֶת רֹאשׁוֹ״ אוֹ ״לֹא יַעֲבִיר עַל רֹאשׁוֹ״ יוֹ״ד בֵּין בֵּי״ת לְרֵי״שׁ, וְיַחְזֹר אֶל הַנָּזִיר הָאָמוּר בְּסָמוּךְ, וְיִתְלֶה הָאִסּוּר כַּמְצֻוֶּה עָלָיו, לֹא בְּמַעֲשֵׂה הַתַּעַר שֶׁלֹּא בְּכִנּוּי אֶל הַמִּתְגַּלֵּחַ, כְּאָמְרוֹ ״תַּעַר לֹא יַעֲבֹר״ שֶׁמַּשְׁמָעוּת הַדְּבָרִים יַגִּידוּ שֶׁאָסַר הַמַּעֲשֶׂה בֵּין עַל יַד הַמִּתְגַּלֵּחַ בֵּין עַל יַד אֲחֵרִים. וְהוּא מַאֲמַר הַשַּׁ״ס קְרִי בֵּיהּ לֹא יַעֲבֹר הוּא וְלֹא יַעֲבִיר לוֹ אַחֵר, פֵּרוּשׁ, מַשְׁמָעוּת הַתֵּבָה תַּגִּיד לֶאֱסֹר הַדָּבָר בֵּין עַל יָדוֹ בֵּין עַל יְדֵי אַחֵר. וּמַאֲמַר ״קְרִי בֵּיהּ״ אֵינוֹ מְדֻיָּק, אֶלָּא מַלְבִּישִׁים הַמְּכֻוָּן בַּתֵּבָה, וְהָבֵן.

וּמֵעַתָּה כְּמוֹ כֵן נֹאמַר בְּדִין כִּלְאַיִם שֶׁאָמַר (ויקרא יט:יט) ״וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ״ וְלֹא אָמַר ״לֹא תַעֲלֶה עָלֶיךָ״, מַשְׁמָע שֶׁלֹּא עַל הַמַּעֲלֶה עָלָיו לְחוּד מְצַוֶּה אֶלָּא עַל הַמַּעֲשֶׂה הוּא מְצַוֶּה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵהַזּוּלַת. וְלָזֶה פָּסַק הָרַמְבָּ״ם (הלכות כלאים פ״י הל״א) שֶׁהַמַּלְבִּישׁ כִּלְאַיִם לַחֲבֵרוֹ מֵזִיד לוֹקֶה. וּכְמוֹ כֵן נֹאמַר בְּמַה שֶׁלְּפָנֵינוּ בְּטֻמְאַת כֹּהֵן, מִמַּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״לֹא יִטַּמָּא״ אַזְהָרָה שֶׁלֹּא בְּכִנּוּי לַנִּטְמָא, לוֹמַר שֶׁמַּזְהִיר בֵּין לַכֹּהֵן עַצְמוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים עַל הַטֻּמְאָה. וְשִׁעוּר הַמִּצְוָה הִיא שֶׁמְּצַוֶּה ה׳ בָּרוּךְ הוּא לְבַל יִהְיֶה הַכֹּהֵן טָמֵא. וּמֵעַתָּה כָּל הַמְּטַמְּאוֹ בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר הֲרֵי זֶה עָבַר עַל הַלָּאו וְלוֹקֶה. וּכְפִי זֶה עָלוּ פִּסְקֵי רַמְבָּ״ם עַל נָכוֹן.

וּבָזֶה נָבוֹא לְיַשֵּׁב דִּקְדּוּק הַכָּתוּב שֶׁכָּפַל לוֹמַר ״אֱמֹר״ וְ״אָמַרְתָּ״, כִּי לְצַד שֶׁצִּוָּה ה׳ לַכֹּהֲנִים גַּם לַאֲחֵרִים עַל טֻמְאָתָם, כְּנֶגֶד הַכֹּהֲנִים אָמַר ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים״, וּכְנֶגֶד אַזְהָרַת אֲחֵרִים שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ אָמַר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם. וְאוּלַי שֶׁתֵּיבַת ״אֲלֵיהֶם״ חוֹזֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל הַמְּצֻוִּים בְּכָל הַמִּצְוָה. וְתִמְצָא שֶׁאָמַר בְּסוֹף עִנְיָן זֶה (ויקרא כא:כד) ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ הֲרֵי שֶׁהַצִּוּוּי נֶאֱמַר מֵה׳ גַּם לְיִשְׂרָאֵל, וְזֶה יַצְדִּיק לְךָ פֵּרוּשֵׁנוּ שֶׁהָאַזְהָרָה בָּא כָּאן גַּם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ הַכֹּהֲנִים. וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים (ויקרא כא:כד) אָמְרוּ וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״וַיְדַבֵּר ה׳״ הִזְהִיר אֶת אַהֲרֹן עַל יְדֵי הַבָּנִים וְאֶת הַבָּנִים עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת הַבָּנִים זֶה עַל יְדֵי זֶה. וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים.

לְנֶפֶשׁ. רַזַ״ל דָּרְשׁוּ (תורת כהנים) לְרַבּוֹת רְבִיעִית דָּם וְכוּ׳, וְרָאִיתִי לָרַמְבָּ״ם זַ״ל שֶׁכָּתַב בְּפֶרֶק ג׳ מֵהִלְכוֹת אָבֵל וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אֶחָד הַמֵּת וְאֶחָד שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת שֶׁנֶּאֱמַר ״לְנֶפֶשׁ״, עַכַּ״ל, וְהִקְשׁוּ עָלָיו מִדְּתַנָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וְזֶה לְשׁוֹנָם: אֵין לִי אֶלָּא הַמֵּת, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַדָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְנֶפֶשׁ״, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל הַטֻּמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ לְרַבּוֹת וְכוּ׳, עַ״כ. וְתֵרֵץ הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה שֶׁסּוֹבֵר רַמְבָּ״ם שֶׁמִּתֵּיבַת ״לְנֶפֶשׁ״ גָּמְרִינַן הַכֹּל, שֶׁשְּׁקוּלִים הֵם, וּקְרָא לֹא צָרִיךְ אֶלָּא אַסְמַכְתָּא עַ״כ. וְאֵין דִּבְרֵי הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה נִרְאִים, כִּי מִנַּיִן לוֹ לָרַמְבָּ״ם לִבְנוֹת בִּנְיָן חָדָשׁ שֶׁלֹּא כְּדִבְרֵי הַבָּרַיְתָא.

אָכֵן הַנָּכוֹן הוּא כִּי רַמְבָּ״ם זַ״ל בָּרָיְתָא אַחֶרֶת הוּא שֶׁרָאָה, וְהִנֵּה הִיא כְּתוּבָה בַּפְּסִיקְתָא, וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״אֱמוֹר וְאָמַרְתָּ״ - לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים, ״לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא״ - לְהָבִיא רְבִיעִית דָּם שֶׁתֵּצֵא מִן הַמֵּת שֶׁהוּא בְּלֹא יִטַּמָּא, עַד כָּאן לְשׁוֹנָם, וְהוּבְאָה בָּרָיְתָא זוֹ בִּיבָמוֹת (קיד.). וּלְפִי בָּרָיְתָא זוֹ תִּתְחַיֵּב לוֹמַר שֶׁגַּם שְׁאָר טֻמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת מִתְרַבּוֹת מִן ״לְנֶפֶשׁ״, שֶׁהֲרֵי דּוֹרֵשׁ כֶּפֶל ״וְאָמַרְתָּ״ לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. וְהַדָּבָר פָּשׁוּט אֶצְלִי שֶׁנֶּעֶלְמָה בָּרָיְתָא זוֹ מֵעֵינֵי הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה, וְהָרְאָיָה שֶׁכָּתַב הָרַב בַּפֶּרֶק הַנִּזְכָּר דִּין י״ב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כֹּהֵן קָטָן וְכוּ׳ הַגְּדוֹלִים וְכוּ׳ כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י ״אֱמוֹר וְאָמַרְתָּ״ וְגוֹ׳, עַד כָּאן. הִנֵּה מִמָּה שֶׁמּוֹכִיחַ דִּין זֶה מִדִּבְרֵי רַשִׁ״י וְלֹא מִדִּבְרֵי הַבָּרָיְתָא, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יָדַע הַבָּרָיְתָא.

וְנִשְׁאַר לְיַשֵּׁב מִנַּיִן לָהֶם לִדְרוֹשׁ מִתֵּיבַת ״לְנֶפֶשׁ״ רְבִיעִית דָּם וְכוּ׳, וְדִלְמָא הֻצְרַךְ לוֹמַר ״לְנֶפֶשׁ״ לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵינוֹ מַזְהִיר אֶלָּא עַל טֻמְאַת מֵת וְלֹא עַל שְׁאָר טֻמְאוֹת. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״לְמֵת לֹא יִטַּמָּא״ וּמֵאָמְרוֹ לְנֶפֶשׁ דָּרְשׁוּ רְבִיעִית דָּם וְכָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶפֶשׁ. אֲבָל טְמֵאֵי מֵת אֵינָם בִּכְלַל זֶה.

לֹא יִטַּמָּא. אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד הֲגַם שֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן רַבִּים ״הַכֹּהֲנִים״, ״אֲלֵיהֶם״. לִסְבָרַת תַּנָּא שֶׁדָּרַשׁ כֶּפֶל ״וְאָמַרְתָּ״ לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים, מֵעַתָּה אֵין לָנוּ מְקוֹם אַזְהָרָה לַמְּטַמֵּא שֶׁלֹּא יְטַמֵּא לְכֹהֵן, לָזֶה אָמַר לָשׁוֹן יָחִיד וַאֲמִירָה לְרַבִּים, לוֹמַר שֶׁאַזְהָרַת רַבִּים עַל הַיָּחִיד, הָא לָמַדְתָּ אַזְהָרָה לַמְּטַמֵּא.

עוֹד נִרְאֶה שֶׁחָשׁ הַכָּתוּב לוֹמַר ״לֹא יִטַּמְּאוּ״, שֶׁלֹּא תָּבֹא הַסְּבָרָא לִטְעוֹת שֶׁלֹּא הִקְפִּיד הַכָּתוּב אֶלָּא עַל טֻמְאַת כְּלָלוּת הַכֹּהֲנִים, כִּי דָּבָר זֶה אֵינוֹ אֶלָּא חֻקָּה וְאֵין לָנוּ אֶלָּא מָה שֶׁבָּא בְּפֵרוּשׁ, אֲבָל כֹּהֵן יָחִיד לֹא יַקְפִּיד עָלָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִטַּמָּא״ לְשׁוֹן יָחִיד.

עוֹד, לְצַד שֶׁצִּוָּה ה׳ לַכֹּהֲנִים (ויקרא י:ט) אִסּוּר יַיִן וְשֵׁכָר, וְשָׁם גִּלָּה הַכָּתוּב שֶׁטַּעַם הָאִסּוּר הוּא לְבַל יַעַבְדוּ עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ שְׁתוּיֵי יַיִן, וְאִם כֵּן שֶׁלֹּא בִּזְמַן מִשְׁמַרְתָּם אוֹ שֶׁלֹּא בִּזְמַן עֲבוֹדָה יְכוֹלִין לִשְׁתּוֹת יַיִן וְשֵׁכָר, וְאִם כֵּן תָּבֹא הַסְּבָרָא שֶׁיִּלָּמֵד סָתוּם מֵהַמְפֹרָשׁ לָדוּן בְּטַעַם אִסּוּר טֻמְאָה שֶׁהוּא מֵהַטַּעַם עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֶסְרָה שְׁתִיַּת יַיִן וְשֵׁכָר נֶאֶסְרָה טֻמְאָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לַעֲבוֹדָה. לָזֶה נִתְחַכֵּם ה׳ וְדִבֵּר לְשׁוֹן יָחִיד ״לֹא יִטַּמָּא״ לוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים הוּא עוֹמֵד בְּאִסּוּר זֶה, וּמִמּוֹצָא דָּבָר אַתָּה לָמֵד שֶׁלֹּא מִטַּעַם בִּטּוּל עֲבוֹדָה כִּי אֵין עֲבוֹדָה בְּטֵלָה מֵהֶעְדֵּר כֹּהֵן אֶחָד, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁאִסּוּר טֻמְאַת כֹּהֵן הִיא חוֹבַת גַּבְרָא, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁמִּשְׁמַרְתּוֹ בָּאָה לִזְמַן רָחוֹק אַף עַל פִּי כֵן הוּא בְּאִסּוּר זֶה, וּמִטַּעַם הָאָמוּר בְּדִבְרֵיהֶם זַ״ל וּכְתַבְנוּהוּ לְמַעְלָה.