הפסוק מבהיר שאף שאסור להקטיר שאור ודבש, יש קרבן ראשית הבא מהם, אלא שאינו עולה על המזבח לריח ניחוח. רש״י מבאר שקרבן ראשית הבא מן השאור הוא שתי הלחם של חג השבועות, שנאמר בהן ״חמץ תיאפינה״, והבא מן הדבש הוא הביכורים. אלו קרבים אך אינם מוקטרים על המזבח. אבן עזרא מסביר בדומה שהכוונה לשתי הלחם המונפים לפני ה׳ בחג השבועות, ושהם קודש לה׳ אך ניתנים למאכל הכהן. הפסוק מיישב את המתח שבין איסור החמץ והדבש לבין קיומם של קרבנות מיוחדים הבאים מהם, ומבהיר שאלו אינם עולים על אש המזבח אלא ניתנים לכהנים.