בשנה הרביעית כל פרי העץ הוא קודש הילולים לה׳. רש״י משווה את דין הפרי בשנה זו למעשר שני, שכשם שמעשר שני אינו נאכל אלא בירושלים או לאחר פדיון, כך גם פרי נטע רבעי, וזהו עניין ״הילולים לה׳״ שיש בו הילול והודיה לשם. אבן עזרא מבאר ״קדש הילולים״ שהוא להלל את ה׳, ושהכהן אוכלו. לאחר שלוש שנות הערלה שבהן הפרי אסור לגמרי, באה שנה רביעית שבה הפרי קדוש ומיועד להילול ולעבודת ה׳. כך עולה מן הפסוק שהיבול הראשון המותר מוקדש תחילה לשם שמים, ורק לאחר מכן פותחת התורה את הפרי לשימוש רגיל בשנה הבאה.